שקיעה

"…ואז הם רכבו אל עבר השקיעה והם חיו בעושר ואושר." אמרתי וסגרתי את הספר, מאוד ריוויתי שהוא לא ימשיך למשוך זמן בגלל שעוד מעט העוצר מתחיל והוא יבהל פחות אם הוא ישן בזמן הזה.
"מה זה שקיעה?" הוא שואל וקולו הקטן שובר את ליבי, אני עדיין לא לגמרי בטוחה איך מישהו היה יכול לנטוש אותו. ראיתי הרבה ילדים נטושים בחיי הקצרים, ילדים של אנשים אשר לא היה אכפת להם מדבר, אנשים שהאמינו שאנו מתקרבים אל הקץ ולכן חשבו שזה בזבוז זמן לגדל את הילדים האלו. הדבר הפך להיות כל-כך שכיח, שהנשמות הרכות האלו, החליטו שזה יותר מוזר לגדול עם הורים מאשר בבתי יתומים.
"שקיעה?" אני חוזרת על שאלתו בשביל למשוך זמן, לא יודעת מה תהיה התשובה הנכונה, בעיקר משום שאני יודעת שבמילה לא נכונה אחת הוא ימשיך לדרוש תשובות שאין לי, והוא לעולם לא ילך לישון.
"אני לא לגמרי בטוחה מה זו שקיעה," אני אומרת לאחר שאני לא מצליחה לחשוב על שום שקר טוב."אבל מר וורן ראה אחת כשהוא היה צעיר ואני בטוחה שאם תהיה ילד טוב ותלך לישון הוא יהיה מוכן לספר לך עליה מחר." אני אומרת וחיוך ניצחון על שפתיי בגלל שאני יודעת שניצחתי בקרב הזה ולמרו תשהמחלמה עם הפרחח הזה עוד ארוכה, אני לא יכולה שלא להתענג על כל ניצחון שאני משיגה.
אני נשארת איתו בחדר עד שאני שומעת את נחירותיו הרכות ואז אני יוצאת ותוהה מה עליי לעשות עכשיו. אני יודעת שיש לי עוד דברים לעשות, שאני צריכה להספיק דברים רבים לפני שהילדים יתעוררו, אך אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על השאלה שלו.
אני לא לגמרי בטוחה מה זה שקיעה, אך אני יודעת שהיא לא קיימת כבר זמן מה. מר וורן אמר פעם שזה היה אחד הדברים הכי יפים שהוא ראה בחייו, שזה הדבר שהוא מתגעגע אליו יותר מכל בעיקר בגלל שהשקיעות הזכירו לו את אישתו המנוחה.
אני מביטה במה שנשאר משמיינו, באפור התמידי מחוץ לחלון ותוהה איך הצלחנו לחיות זמן רב כל-כך אחרי שהרסנו את הדבר היפה יותר בעולם הזה.