תמיד יש משהו.

מתעוררת לבוקר ערפילי .
מתוך הכוך שבחדר הלבן אני בקושי יכולה לראות את קצות ידי כשאני מותחת אותם לפני, אני מתיישבת בשיכול רגליים ובגב זקוף על המיטה המזמינה, אבל אני יודעת שאסור לי לחזור לישון .
היום העולם סובל .
אני יכולה להרגיש את זה .
חוסר האונים משתלט על כולם .
זה בטוח הזמן המתאים להתחיל בתוכנית החדשה .
אני מגששת סביבי על קיר הכוך, ומוצאת בלי לראות את העששית, אני מדליקה אותה בידים רועדות מקור וסוף סוף מתחילה לראות שוב את סביבתי .
זו הייתה מעיין… מערה גדולה .
על הקירות היו כוכים, פזורים ומצויידים במזרונים ושמיכות חמות, לאט לאט התחילו להידלק אורות בחשכה, והקיר שמולי החל להשתבץ בנקודות של אור .
הרמתי את העששית אל מול פני, והושטתי את ידי אל הסוודר הכחול ירוק שלי, לבשתי אותו בסירבול ונאנחתי, עייפה .
גיששתי בידי על הקיר המחוספס, עדיין מרגישה בצינה של הבוקר המוקדם בעצמותיי, מצאתי את מה שחיפשתי .
בליטה משוננת בלטה מן הקיר, לחצתי עליה בעדינות, ופתח בצורת ריבוע קטן נפתח בקיר הפנימי של הכוך .
דרכו הועברה במסוע קצבת האוכל היומית, ודף משימות דיגיטלי .
הטבעתי את טביעת אצבעי על הדף, והוא התמלא כתובות ומספרים .
'משימה ראשונה – חדר האש . '
מלמלתי לעצמי תוך כדי קריאה… "טוב, זה היה ברור . ידעתי שזה מה שהולך לקרות היום."
דילגתי על ארוחת הבוקר ותפסתי בחבל שהשתלשל לסוף הבלתי נראה של המערה, התחלתי לרדת .
שקעתי במחשבות חסרות תכלית, והירידה נראתה כאילו שארכה שניות בודדות, קפצתי אל רצפת המערה, שהייתה משובצת בשיש .
המשכתי במסדרונות האין סופיים, במערך של חדרים, כוכים, חדרי פיקוד, ותעשייה .
לבסוף הגעתי, מתנשפת, לחדר האש .
היו שם שלושה אנשים, ובכדי להשלים משלחת זקוקים לחמישה .
הצטרפתי אל החצי גורן, המחכה לעוד עובד אחד שייצטרף .
הוא הגיע במהירות .
לא התעכבתי כדי לחקור את פניו ביסודיות, רק ריפרפתי על גופו הזקוף, והחזרתי את מבטי אל הרצפה, מובכת .
מישהו התקדם אל מרכז החדר .
הזימון החל .
הושטתי את ידי קדימה, וכעבור דקות ארוכות עצמתי את עיני, וחיכיתי ללא תזוזה שמילמוליו של המזמן יפסקו .
משהו נחת בתוך כף ידי, מעוגל וקריר למגע .
פתחתי את עיני בהיסוס .
על כף ידי עמד הנר בתור הקופסה שלו .
תקווה .
זה מה שהחזקתי בידי .
דמעה בודדת נשרה מעיני, חמה וכואבת, לרגל המעמד .
הוא שב למלמל .
ואז הגיע הזמן .
הקופסה התמלאה בכל הנכונות שלי לתרום מעצמי, וכשהיא הייתה מספיק כבדה למגע, היא… השתחררה .
זהו .
האובך, הערפל, התשישות, הכול התפזר .
כי שחררתי תקווה לעולם .
תמיד יש משהו לעשות .
דרך לעזור .
HOPE .