don’t wake me up.

"תמותי כבר"
"מכוערת"
"שמנה"
"מפגרת"
"תחתכי את עצמך,זה הדבר הטוב היחידי שאת יודעת לעשות"
והם ממשיכים לדבר…
ולהכות..
לקלל..
להכאיב לי..
אבל בסך הכל..
הם צודקים.
אני צריכה למות.
אף אחד לא אוהב אותי.
אני לא חשובה לאף אחד.
ברחתי..לא יכולתי לשמוע אותם יותר..
רצתי ורצתי ורצתי..
תאמת?
אין לי מושג בכלל לאן.
הגעתי לאיזשהו צוק..ישבתי בקצה.
שמתי אוזניות וחשבתי לעצמי
למה את סובלת?
פשוט תגמרי את זה..
הם לא אוהבים אותך..
עמדתי בקצה
משהו משך אותי אחורה..מסתבר שזה מישהו..
"אל תעשי אתזה"
"מי אתה בכלל"
הוא לא ענה
רק משך אותי לחיבוק..כמה שהייתי צריכה את החיבוק הזה..
בכיתי על הכתף שלו
הוא התכוף לגובה שלי
"מה קרה יפה?"
"אני כלכך רוצה לקפוץ..לגמור עם הכל..
הכאב הזה..נמאס לי לחוות אותו..שמישהו יבין אותי כבר!!"
"אני מבין אותך..שהייתי בן 14..כולם צחקו עליי,קראו לי בשמות,קיללו אותי,הכו אותי…"
הוא הרים את שרוולו
"רואה את אלו?
אלו הצלקות שלי..היום אני מתחרט אליהם..אבל הם הכוח שלי..הם מראים עכשיו לכולם שהצלחתי..שעברתי את זה.."
הוא העלה את חולצתי מעלה עד המרפק
ונישק את החתכים שלי
"את מדהימה..תבטיחי לי שלא תעשי את זה יותר.."
"אני מבטיחה."