HAPPY NEW YEAR

קר,חושך. אין אף אחד ברחוב. אני שוב מסתכלת בשעה שעל צג הטלפון ולא מבינה. למה גם הבחור הזה החליט לא להגיע לפגישה השנייה שלנו? הרי בסוף הפגישה הראשונה הוא אמר שיש לי עיניים יפות. זה סימן טוב,לא ? כבר היה קצת אחרי חצות. קבענו בתשע. המלצרים שבמסעדה הסמוכה התחילו לפנות את האנשים האחרונים ממקומותיהם, מתנצלים על ההפרעה אך נחושים בדעתם לקבל טיפ , לחופשה שהם בטח מתכננים בתאילנד או במקום שיש בו חופים יפים. אני לא אגיע לשם לעולם, חשבתי. אני לא אלך לחופים כי בחופים צריך ללבוש בגדי ים. אני לא יכולה ללבוש בגד ים. הסתכלתי על הכביש הריק בתקווה אחרונה שאולי, רק אולי הוא יופיע. ראיתי זוג נאהבים. הבחור הביא לבחורה ורד אדום וירד על ברכיו. הוא הוציא טבעת מהכיס והציע לה להינשא לו. הבחורה הנרגשת קפצה עליו בקריאות שמחה. זה כבר היה יותר מדי בשבילי. הלכתי הביתה, כרגיל לבדי.
בוקר למחרת התעוררתי וכמו שפתחתי כל בוקר הלכתי להישקל. המשקל,כהרגלו, גם הבוקר התמיד במסורת הקבועה שלו לאכזב אותי. על הצג הופיע מספר שזעזע אותי כל בוקר מחדש. אני שמונים ותשעה קילוגרמים של גועל ואכזבה. לאחר מכן פתחתי את הטלפון שלי בזמן שהכנתי את הקפה של הבוקר. לפתע הופיעה הודעה על הצג: "מצטער שלא באתי אתמול. פשוט בחורות מלאות זה לא כל כך הקטע שלי. מאחל לך שנה אזרחית טובה." בטח טובה. עוד שנה של סבל ובדידות. הבוקר הזה רק הולך ומשתפר, חשבתי לעצמי.

יצאתי לעבודה בשעה 7:35 והגעתי בשעה 08:30 באיחור, כרגיל. ראיתי את מאיה וצעקתי בשמה. היא הסתובבה לעברי נרגשת מהרגיל.
"אמה! בוקר טוב חברה יקרה שלי! את מתרגשת לקראת היום בערב?"
"מה יש היום בערב?" שאלתי בתימהון.
"מה זאת אומרת מה יש היום בערב? היום הסילבסטר, ערב השנה החדשה! אראה אותך בשעה 12 בטיימס סקוור? את חייבת לבוא ותביאי איתך את בן הזוג שלך!"
לא נכון. מכל החגים בשנה זה היה החג השנוא עליי. אם כל השנה הרגשתי מדוכדכת ועזובה ביום הזה במיוחד. עכשיו גם נזכרתי בהודעה של הבחור מהבוקר, "שנה אזרחית טובה." כל כך ניסיתי לשכוח מהיום הזה שכנראה שהלך לי לא רע.
"בטח, בטח מאיה. נתראה שם." אמרתי בניסיון לצאת שמחה. לפחות ניסיתי להיראות מישהי שמרוצה מעצמה.
לקראת השעה עשר בלילה התחלתי להתארגן. חיפשתי בארון מה ללבוש. או יותר נכון ,חיפשתי בארון בגדים שלא נראים כמו אוהלים\וילונות\דברים שעולים על הגוף הגדול, הרופס והשומני שלי. לבסוף החלטתי ללבוש שמלה אדומה שמאיה קנתה לי ליום הולדת 28 שנה שעברה. לא אהבתי אותה במיוחד אבל אולי ככה מאיה תשים לב כמה היא חשובה עבורי. את האמת שבאמת אהבתי את מאיה. היא היחידה שהרגשתי קרובה אליי, היחידה שקיבלה אותי באמת. מאיה הייתה היחידה שהסתכלה עליי כבן אדם ולא כשק שומן.
יצאתי מהבית על עקבים שחורים שאמורים להיראות מושכים ויפים אבל את האמת שפשוט התפללתי לא להיראות מגושמת מדי ובמיוחד התפללתי לא ליפול. כשהגעתי לכיכר נפעמתי. האורות של הלילה שבו אותי ביופיים. אנשים מאושרים בכל מקום, מחכים לכדור שייפול בחצות. רק לרגע הרגשתי גם אני מאושרת כמוהם , כאילו הדביקו אותי בשמחה שלהם. אך הרגע הזה נגמר מאוד מהר כשמה שחששתי ממנו קרה. כמה אנשים עם חצוצרות עברו לידי ואני מהרעש נבהלתי ונפלתי. "יופי, עכשיו את גם שמנה וגם מגושמת" מלמלתי לעצמי בשקט בתקווה שאף אחד לא שמע.
"לפי דעתי את לא מגושמת בכלל. העקבים האלה זה פשוט חתיכת מכה." הרמתי את המבט שלי וראיתי גבר.
"אתה מדבר אליי?" הופתעתי בכלל שמישהו ניגש אליי.
"אני לא רואה פה עוד מישהי על הרצפה" או יופי. רוצה גם להגיד לי שאני נראית כמו אבטיח וזהו? חשבתי לעצמי בלב,כועסת וממורמרת. עוד שונא שמנות.
"קוראים לי בן דרך אגב". ותוך כדי הוא משך אותי מהרצפה. נעמדתי וישר סידרתי את השמלה ככה שהוא לא יראה, אפילו בטעות , את הרגליים השמנות שלי חשופות.
"לי קוראים אמה", אמרתי בטון אדיש אך בתוך תוכי רעדתי מהתרגשות. "איפה הבת זוג שלך להערב בן?" הופתעתי מהאומץ שהפגנתי פתאום. משהו בו גרם לי להרגיש בנוח. משהו בו נתן לי להרגיש חופשייה.
"אין בת זוג, לא להערב לפחות. איפה בן הזוג שלך?" הוא שאל ועל פניו היה מרוח חיוך כובש.
"אה.. גם אני כרגע בתקופת רווקות". אמרתי בניסיון להישמע בטוחה בעצמי.
"אז אם שנינו כאן לבד אולי תרצי להיות הבת זוג שלי להערב?" הוא אמר, כשהחיוך הכובש שלו עדיין מתנוסס על פרצופו הנאה.
הייתי בשוק.
"בטח" שילבתי את ידי בידו והתחלנו ללכת.
"יש לך עיניים יפות" הוא אמר. עוד אחד שאומר שיש לי עיניים יפות. כבר התחלתי להבין שדייט שני אבוד לי.
"תודה" אמרתי והשפלתי מבט לרצפה. הייתה שתיקה מביכה בינינו למשך כמה דקות. הוא לא עזב לי את היד אפילו לרגע.
"אז מה איתך מגושמת? מה התוכניות לשנה הבאה?"
"שתהיה יותר טובה מהשנה הזו, זה בטוח" אמרתי ואחרי רגע כבר הצטערתי על זה שפתחתי את הפה הגדול שלי.
"מה דעתך שנעשה אותה יותר טובה כבר מעכשיו?"
פתאום התחילה הספירה לאחור.
10,9,8…
"איך?" שאלתי.
"ככה" הוא אמר.
3,2,….
לפני שהספקתי להבין מה קורה הוא נתן לי נשיקה.
"שעתיים איתך מגושמת ואני מאושר".
"אמה" תיקנתי אותו בחיוך ענקי על הפנים. "השם זה אמה".
שוב היה קר וחשוך ברחוב. אבל הפעם לא הייתי לבד. היינו אני, בן והאושר.