אהבה זו לאגדה פרק 36- העלאה שנייה

אוקי, אני לא רציתי לומר את זה, אבל אני חייבת: אני מאוכזבת.
אני ניסיתי להשלים את הפרק הזה במשך כמה ימים, וכל מה שקיבלתי זאת רק תגובה אחת.
אני יודעת שזה נשמע די חצוף להתלונן אליכם ככה, אבל זה מעליב. אני מנסה לכתוב לכן, ואתן אפילו לא מעריכות את זה, אז אני מנסה לפרסם את הפרק הזה שוב.
טוב, אז לחדשות אחרות: אני לא עומדת לפרסם פרק עד שובע הבא. אני עוברת דירה כמו שכבר הזכרתי כמה פעמים, ואני הולכת להיות בחופשה קצרה כל כמה ימים לפני זה. לא נראה לי שאני אוכל לפרסם פרק בזמן הזה, וגם ככה אני תקוע בלי השראה בכתיבת הפרק הבא. אז ככה שאין פרק בימים הקרובים, מצטערת :(

"מה?"
ליאורה הביטה בי במבט לחוץ. "אנבל-"
"על מה הוא מדבר?" קטעתי אותה.
"מה, היא… " דן הביט בי וליאורה הלוך ושוב.
"אנחנו עוזבים את הארץ? מאיפה זה הגיע?" שאלתי את ליאורה.
היא רק הסיטה את מבטה ממני, מנסה להתרכז בכל דבר אחר חוץ ממני.
"דן, על מה אתה מדבר?"
"אני לא חושב שזה ענייני." הוא ניסה להסביר את עצמו.
"תספר לי למה התכוונת." חזרתי על דבריי בקול עיקש יותר.
דן בלע את רוקו. "ליאורה… היא קיבלה הצעת עבודה בחו"ל, ולפי מה שהבנתי הכל כבר סגור-"
"מה?!" צעקתי.
"אנבל, אולי-" אבא שלי ניסה לומר, אבל קטעתי גם אותו.
"אתה ידעת מזה?" שאלתי אותו.
"תקשיבי, מותק-"
"אל תתחיל עם כל זה! אתה ידעת על זה ולא אמרת מילה?!" צעקתי עליו.
כולם שתקו, מבוישים.
"איך זה שאני לא ידעתי על זה עד עכשיו?" דרשתי לדעת.
"פשוט היית כל כך שמחה בזמן האחרון, לא רציתי לגרום לך לשקוע בדיכאון או משהו כזה." ליאורה הסבירה וקמה מהספה, מתקדמת אליי.
"אבל יכולת לומר לי!" צעקתי. "מה אני יגיד עכשיו לחברות שלי? לאלכס?"
"אני יודעת שזה הכל בא בהפתעה, אבל רק תני לי להסביר-"
"אין מה להסביר!" קטעתי את ליאורה. "את הלכת מאחורי הגב שלי וסידרת ליו כרטיס נסיעה חד כיווני לחו"ל, ואפילו בלי להתייעץ איתי. איך יכולת?"
ליאורה רק השפילה את מבטה ונראתה אשמה.
"אן, מותק, בואי-" אבא התחיל לדבר, אבל אני קטעתי אותו.
"אבא, אל תתערב." אמרתי בקול קר, ואז פניתי שוב לליאורה. "כמה זמן?"
"שבועיים." היא ענתה בקול שקט.
"שבועיים?!" צווחתי.
"הם לא נתנו לי ברירה! זה הכל קרה כל כך מהר… אני מצטערת, הייתי צריכה לומר לך." ליאורה התנצלה ושמה את ידה על כתפי.
"על תגעי בי!" צעקתי והעפתי את ידה מעליי. הרגשתי איך הדמעות עולות לי בעניים שאני לאט לאט מעכלת שאני יעזוב. ואני לא יחזור.
"אנבל, אני מצטערת." ליאורה אמרה בקול שבור.
"זה לא עוזר." אמרתי, ודמעה אחת חמקה מעניי ונפלה במורד לחיי.
"בבקשה, אל תכעסי עליי, אני בחיים לא רוצה לפגוע בך." היא התחננה.
"זה מאוחר מדי." ואז פשוט רצתי למעלה, לפני שסכר הדמעות יתפרץ ואני אתמוטט. טרקתי את הדלת מאחורי, והתיישבתי על המיטה. ניסיתי להתעשת. אני יכולה עדיין לומר לא. אני יוכלה לסרב. אולי זה ישכנע את ליאורה לא לעבור?
"אן…" שמעתי קול לוחש ודפיקה קטנה על הדלת.
הרמתי את ראשי ולא הופתעתי לראות אותו עומד בדלת ומנסה להיראות חזק למעני.
"מותק," אבא התיישב על המיטה לידי וליטף את גבי. "אני מצטער שככה היית צריכה לגלות."
קמתי מהמיטה, ודמעות עדיין זלגו על פניי. "למה הסכמת לזה?!" צעקתי עליו, כאילו הוא האשם בכל.
"אני באמת מצטער, ילדה שלי." הוא התנצל. "אבל… הרגשתי לא טוב כאן. "
"מה זאת אומרת?"
"אני…" הוא הרכין את ראשו. "מאז המוות של אמא שלך… אני פשוט מרגיש כאילו אני חייב לעוף מהמקום הזה."
"אני עדיין לא מבינה."
"אני לא רוצה להיות במקום שבו אמא שלך מתה, לגור בבית שהיא גרה בו פעם. אני רוצה קצת להתרחק מכאן. מבינה?"
"זה קרה לפני 8 שנים, למה לא רצית לעבור אז? למה דווקא עכשיו?"
"כי לא הבנתי את זה עד עכשיו, אני מרגיש שאנחנו צריכים להתרחק מכאן לכמה זמן. לקחת חופש מכל הלחץ."
ניגבתי את שבילי הדמעות הרטובים מפני, וניסיתי להתעשת. "אז זה מה שאתה רוצה? חופש?"
"כן, אן. זה מה שאני רוצה." אבא אמר. "ואני רוצה שאת תבואי איתנו."
"אבל אני לא רוצה. אני לא רוצה לבוא אתכם."
אבא שלי נשם נשימה עמוקה. "אני יודע איך זה מרגיש, אבל אני באמת רוצה שתבואי איתנו, תצטרפי למשפחה שלך."
"הם לא המשפחה שלי." עניתי.
"אנבל, אני המשפחה שלך. זה לא מספיק בשבילך?"
"משפחה ובית זה איפה שהלב נמצא. והלב שלי נמצא כאן." הסברתי.
"אבל הלב שלי לא."
נאנחתי והנדתי בראשי. "אתה יודע שאני לא חייבת לבוא אתכם נכון? מבחינה חוקית, אני כבר יכולה ללכת לגור בעצמי באיזה דירה. אני מספיק גדולה בשביל לדאוג לעצמי."
"אבל אני…" אבא התחיל לומר, אבל אז התחרט ושתק.
"מה?" שאלתי. "אתה לא חושב שאני מספיק מבוגרת בשביל לדאוג לעצמי?"
"לא, זה לא זה." הוא ענה. הוא הביט לי בעניים, וראיתי את המבט במלא אשמה. "למרות החופש מהמקום הזה… אני מעדיף שתבואי איתי. את הדבר היחיד שנשאר לי מאמא שלך."
"אז זה מה שאני בשבילך? מזכרת מאמא?!" הדמעות התחילו שוב לעלות לי לעניים, שקלטתי שהוא לא יוותר, וכל מה שאכפת לו זה שאני אהיה איתו בשביל להזכיר לו את אמא.
"לא, מתוקה שלי-"
"לך." קטעתי אותו.
"אנ-"
"אמרתי לך!" צעקתי, וסכר הדמעות נפרץ. התחלתי להתייפח מולו ,כמו ילדה קטנה.
אבא רק הביט בי במבט כואב. הוא לא ניסה לנחם. הוא לא חיבק אותי. כלום. הוא רק הביט בי ואמר: "ילדה שלי… אני אוהב אותך, ואני רוצה אותך לצידי. את הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים. אם לא תבואי… ישבר לי הלב."
לב. אם היה לו לב, הוא לא היה מכריח אותי לבוא איתם, ולגרום לי להיפרד מכל מי שחשוב לי. אבל שהרמתי אליו מבט מטושטש מכל הדמעות, יכולתי להבחין שהוא בעצמו התחיל לדמוע. וזה מה ששבר אותי. אבא שלי חשוב לי. הוא הדבר היחיד שנשאר לי מאמא שלי. איך אני יכולה פשוט לסובב לו את הגב? הוא זה שגידל אותי, זה שלימד אותי לשחות, לרכב על אופניים, האדם הכי קרוב אליי אפילו מהחברים שלי. הוא הזכיר לי את הימים שפעם היינו משפחה. אני, הוא ואמא. ואם הוא לא היה, מי היה שם בשביל להזכיר לי את המשפחה שהייתה לי?
אבא ניגב את הדמעות מעניו, קם מהמיטה ונישק את ראשי. הוא עקף אותי ופתח את הדלת.
בדיוק שהוא עמד לסגור את הדלת, אמרתי: "אבא."
הוא סובב את ראשו אליי. "אני…" זה היה קשה, אבל הצלחתי להשחיל את שתי המילים הזאת מפי. "אני באה."
הוא חייך חיוך עצוב ויצא מהחדר. קרסתי על מיטתי, ופשוט התפרקתי. עד שחשבתי שהכל מושלם- ליאורה באה והורסת לי את החיים. אני צריכה להיפרד מהחברות הטובות שלי, מהמשפחה שלי, ויותר נורא מכל- להיפרד מהדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אלכס.

"את מה?!" אמה ומור צווחו.
הנהנתי בעגמומיות, וניסיתי שלא לדמוע.
"מתי?"
"עוד שבועיים. " עניתי.
"מה עוד שבועיים?" מור צעקה. "את צוחקת עלי?"
הנדתי בראשי ומשכתי באפי.
אמה הנידה בראשה כלא מאמינה. "לא, את פשוט עובדת עלינו, נכון? זה כל העניין?"
"תאמיני לי שלא. זה לא נושא לצחוק עליו." אמרתי לאמה.
"זה לא יכול להיות! את בטוחה שליאורה לא מנסה להריץ עלייך דחקה או משהו כזה?" מור שאלה. למרות שזה היה מופרך ביותר, קיוויתי שזה היה אמתי במקום לעבור מכאן.
"הלוואי."
"אבל את לא יכולה לעזוב!" מור קראה. "עדיין לא עשית בגרוית! ואת גם צריכה לעשות צבא, ושלא לדבר על אוני-"
"זה סגור." קטעתי אותה. " בעוד שבוע ומשהו עומדים לארוז לנו את הבית, ויום אחרי זה יש לנו טיסה. אני לא יכולה לעשות כלום נגד זה."
אמה התהלכה בעצבנות הלוך ושוב בחדר. "אין… לא את פשוט לא יכולה לעזוב!"
"תאמיני לי שאני לא רוצה, אבל אני חייבת."
"את לא חייבת!" מור זעקה. "את פאקינג בת 18! את יכולה לעשות מה שבא לך! את לא חייבת ללכת איתם!"
"אני כן." עניתי בשקט.
"למה?" אמה דרשה לדעת.
"בגלל אבא שלי. הוא מתעקש שאני אבוא איתו."
"אבל-"
"בנות!" קראתי.
שתיהן השתתקו.
" אני הולכת. וזה סופי." אמרתי והבטי הלוך ושוב בניהם. הן ניסו להיראות חזקות למעני, אבל הם בסוף לא יכלו יותר.
אמה הייתה הראשונה להזיל דמעות. "אני… אני לא מאמינה שאת עוזבת." היא החניקה יפחה והתיישבה על המיטה.
"מה אנחנו נעשה בלעדייך?" מור שאלה, וניסתה להחניק את הדמעות שאיימו לצאת מענייה. "את החברה הכי טובה שלי."
חייכתי אליה חיוך עצוב. "אני גם אתגעגע אליכן. אין לי מושג מה הייתי עושה כל השנים האלה בלעדיכן לצידי."
"טוב, די." אמה אמרה בקול חנוק. "אני לא רוצה לבכות עכשיו."
מור הביטה בי ובאמה. "טוב, אין מה לעשות. זה מה שיש. בואו ננצל את זה שהיא עדיין כאן."
למרות ה'עידוד' הקטן של מור, עדיין שררה אווירה עצובה באוויר. אני לא מאמינה שאני עוזבת את החברות הכי טובות שלי. עשינו הכל ביחד, הכל. הם עזרו לי בהכל. שאמא שלי מתה, הם תמכו בי. שדניאל בגד בי, הם היו איתי. שרבתי עם אלכס, הן עודדו אותי. איך אני יכולה להיפרד מהן?
ואז אמה התחילה לפרוץ בבכי. "לא… " היא מלמלה בין יפחה ליפחה.
"תקשיבו," אמרתי, למרות שהדמעות שעלו לי בעניים הקשו עלי לדבר וחנקו את גרוני. "למרות שאני עוזבת, אני בחיים לא אשכח אותכן. אתן הסיבה שאני עדיין שמחה ומחייכת. אתן עזרתן לי, תמכתם בי…" התחלתי לנגב דמעות שזלגו מעניי. "ולמרות שאני נפרדת מכן, אתן תמיד תהיו החברות הכי טובות שלי. אני בחיים לא ישכח את כל מה שעשיתן בשבילי כל השנים האלה." אמרתי בקול חנוק, וניסיתי לא לפרוץ בבכי כמו אמה.
"טוב, אני לא יכולה יותר." מור אמרה עצבנית, ודמעות התגלגלו מענייה.
"מה?" אמרתי מבולבלת.
"אני לא אשב כאן עם הרחמים העצמיים שלי." היא ענתה לי והתקדמה אלי. "אנחנו חברות, ואנחנו לא הולכות לשבת כל השבועיים האלה ולבכות כאילו זה סוף העולם."
"אז מה אנחנו יכולות לעשות?" אמה שאלה בקול חנוק.
"לא לשבת כמו סבתות ולמרמר על החיים שלנו!" מור קראה. "אם אנחנו באמת חברות, אנחנו נישאר ביחד באש ובמים. ואם אחת עוזבת, אנחנו ננצל את הזמן שיש לנו ביחד. אנחנו תמיד נהיה חברות טובות, לא משנה איפה אנחנו נמצאות. זה מובן?"
אני ואמה הבטנו אחת בשנייה, ואז במור.
"היא צודקת." אמה הסכימה. היא ניגבה את הדמעות מפנייה וקמה מהמיטה. "אני לא יודעת מה אתכן, אבל אני לא מתכוונת לבזבז את הזמן שלנו ביחד."
הבטי בשניהם. ואז פשוט רצתי אליהם וחיבקתי אותם חיבוק מוחץ. "אתן החברות הכי טובות שאי פעם יכולתי לבקש."
הן חיבקו אותי חזרה. "אנחנו אוהבות אותך, אן." הן אמרו ביחד.
"גם אני." השבתי.
פשוט עמדנו באמצע החדר, מחובקות בחיבוק משלוש, מתאמצות לא לבכות. אני לא יודעת מה אני יעשה בלי שתיהן.
"רגע," מור אמרה והתנתקה מהחיבוק. "מה עם אלכס?"
"כן, את דיברת איתו?" אמה שאלה.
אלכס! אלוהים, מה אני אגיד לו? "אני… אני לא יודעת."
"את חייבת לספר לו." מור אמרה.
"אבל איך? איך אני אמורה לומר לחבר שלי שאני עוזבת אותו, טסה לחו"ל, ואים סיכוי שאני אשאר?" קרסתי חזרה על המיטה.
"פשוט אומרים לו את זה." אמה הציעה.
עשיתי לה פרצוף. "תודה, עכשיו אני רגועה."
"נו, אני רצינית." אמה התיישבה לידי. "למרות שזה קשה, את פשוט חייבת לספר לו את זה, וזהו."
"אבל אני לא יכולה."עניתי לה.
"למה?" מור שאלה.
"כי עוד כמה ימים, אנחנו חצי שנה ביחד. אני לא רוצה לומר לו שאני עוזבת לפני זה, או באותו היום. אני פשוט לא רוצה לגרום לסבל."
שתי הבנות שתקו. הם לא ידעו מה לומר.
"אבל את צריכה לספר לו מתישו, והכי עדיף שמוקדם יותר. ככה זה יגמר יותר מהר." מור אמרה לבסוף.
"מור צודקת," אמה הסכימה איתה. "זה לא עניין שאפשר לדחות להרבה זמן."
כמה שכאב לי, הם צדקו. אני חייבת לספר לו.
"טוב, אני צריכה ללכת הביתה, אח שלי עוד מעט חוזר מהחוג." מור אמרה וחיבקה אותי ואת אמה. "ביי, נתראה מחר."
"ביי." אני ואמה החזרנו לה והיא יצאה מהחדר.
"האמת שאני גם צריכה ללכת, אמא שלי רצתה שאני יעזור לה במשהו." אמה אמרה וחייכה חיוך עצוב.
"מה קרה, החלטתם לנטוש אותי?" צחקתי.
"מי שמדברת."
צחקקתי וחיבקתי אותה. "ביי."
"שהיה לך ברור, " היא התחילה לומר והתנתקה מהחיבוק. "אנחנו הולכות לבלות מחר שלושתנו. את לא תחמקי ממנו, הבנת?"אמה הזהירה אותי והפנתה אליי אצבע.
"הבנתי קפטן אמה." אמרתי והצדעתי לה.
היא עשתה פרצוף ונתנה לי עוד חיבוק זריז. "ביי."
"ביי." החזרתי לה.
היא יצאה מהחדר, ואני קרסתי שוב על המיטה, בוהה בתקרה. אני לא רוצה לעזוב. באמת שלא. החברות שלי כאן, המשפחה שלי, האהבה שלי. הבית שלי זה כאן. אני לא מאמינה שהסכמתי לעבור לח"ול, הרחק מכל הדברים שהפכו את המקום הזה לבית שלי. אבל אני לא רוצה לשבור לאבא שלי את הלב, הוא הדבר הכי קרוב אליי לאמא, ואני לא רוצה להיפרד ממנו.
אבל מצד שני, אני רוצה להתגבר סוף סוף על המוות של אמא. שמונה שנים, אני עדיין לא התגברתי על המוות שלה. רציתי להשתחרר מעט מהתזכורת שזה פעם היה הבית שהיא גרה בו פעם. לבקר בקבר שלה, לעבור את הרחוב, קרוב כל כך למקום שהיא נמצאת בו, ולשוב ולהיזכר בזה שהיא לא איתי יותר.
רציתי שזה יעלם, והיה לי קצת הזדמנות להיות עם מי שחי, ולא מי שמת ונשכח בהדרגה.
יש דברים טובים, ויש פחות, אבל ההחלטה שלי כבר נעשתה. אני עומדת לעוזב את הבית שלי, ואת כל מי שאי פעם הכרתי.