אהבת נעורים

"מארק!"
הוא פקח את עיניו לרווחה, ומיד הצר אותן בתגובה לקרני השמש החודרות. מארק הרים יד מגוננת כנגד האור המסמא, והניח מרפק על הדשא המדגדג לתמיכה בגופו האדיש.
"מארק."
הפעם זה היה יותר קרוב, אבל פחות היסטרי מהקריאה הקודמת. הוא הפנה את ראשו שמאלה אל כיוון הקול וראה את ג'יימס מתקרב אליו, נער בגובה ממוצע, עם משקפיים גיקיות שניצבות לפני עיניים תכולות כלכך שהן כבר נראות לא אנושיות.
"תראה אחי," אמר לאחר שכבר התיישב לידו, מצביע על פיו כשהוא חושף את שיניו. "בזמן שאתה שכבת כאן ותפסת לעצמך צבע, אני הלכתי לאורטודנט ושמתי גשר, סוף סוף מיישרים לי את כל העסק המכוער שקראו לו – 'השיניים של ג'יימס הנדסוויק'."
"מזל טוב." בירך, והנחית אגרוף אל כתפו, "בגלל זה הערת אותי חתיכת חמור?"
"למען האמת לא…" אמר כשההתלהבות שלו טיפה יורדת, אבל לא בגלל שנעלב, אלא בגלל משהו אחר, מארק לא הצליח כלכך לקרוא את פניו של חברו.
"אז… מה העניין?"
"אחרי שיצאתי מהרופא שיניים המחורבן, שגרם לי בעיקר כאב וייסורים, שנמשכו גם אחרי הטיפול. אחרי כל החרא הזה. פגשתי משהי."
"אחח… מישהי." אמר מארק בחולמנות. כשקלט שג'יימס מביט בו במבט בוחן אמר מיד "תמשיך אחי."
ג'יימס הביט בדשא כשרגליו השעירות פשוטות קדימה, ידיו תולשות פיסות דשא בעדינות בין רגליו. "אז… בעצם נפגשנו בתחנת אוטובוס, שאלתי אותה משהו, אני לא זוכר מה היתה השאלה אבל אני זוכר שזו היתה שאלה מאוד מטומטמת. היא זרקה משהו שנון וצחקה על הבדיחה שלה עצמה. ואז גם אני צחקתי, משום מה לא היה אכפת לי שהבדיחה על חשבוני. ומשם… התחילה שיחה שפשוט התגלגלה והתגלגלה והתגלגלה… בלי סוף. והאוטובוס איחר כלכך, הוא בחיים לא איחר ככה. עד שהוא הגיע נירא'לי עברה כבר שעה וחצי, אבל אני נהנתי מכל רגע, ונראה היה שגם היא. היא נתנה לי את הפייסבוק והמספר טלפון שלה. רגע לפני שהיא ירדה, שלוש תחנות לפני התחנה שלי, וכנראה שהיא פספסה שתי תחנות, היא לא שמה לב בכלל."
ג'יימס עתה הביט בו, והפסיק לתלוש את הדשא. "אחי, אם היית רואה את העיניים שלה, היית נמס בתוכן."
"גבר, אתה משורר."
ג'יימס שוב הביט בו באי אמון.
"סליחה." הצטער מארק, לא באמת, הוא רק רצה לצחוק קצת מה קרה? אבל כדי להפיג את המבט בעיניו של ג'יימס שאל, "איך היא נראתה?"
"היו לה עיניים חומות, אבל ממש בהירות, הזכירו לי קצת דבש. יש לה גם שיער שחור מתולתל, היה לו ריח של שמפו, ריח כלכך טוב… והפנים שלה, אחי, אני משתגע! אני פשוט משתגע!"
מארק צחק, ומסיבה כלשהי ג'יימס הצטרף אליו, חושף את הגשר החדש שלו.
"תגיד ג'יימס, מה הסטטוס שלך עכשיו? תגיד אותו רשמית."
ג'יימס היסס טיפה, ומיד אמר, בחיוך רחב של חוסר אונים וידיים פרוסות לצדדים. "אני מאוהב!" הוא צנח לאחור, ידיו עוד פרוסות אל האוויר ונחת על הגב. "מה אני עושה עכשיו אחי?"
"מה זאת אומרת?"
"שמע, לא סתם באתי לכאן כדי לשפוך ת'לב."
"אה. נכון." מארק כבר כמעט שכח שהוא האחד מבין החברה שהכי מבין בבנות. כל בית הספר ידע שמארק הוא הפרפר הראשי, עובר מנערה לנערה – מכיתות גבוהות יותר לכיתות נמוכות יותר, ועד גם כמובן אל אותה שכבת גיל כמו שלו. לפעמים זה היה מחזיק מעמד חודש, ולפעמים שבוע, תלוי כמה הוא מחבב את אותה אחת.
"אז מה לעשות?"
מארק כמעט נתן לו הצעה, הפה שלו כבר נפתח, עד ש… נזכר… הוא נזכר במחשבה שצצה לו בראש שגיבש כל הלילה ושנהפכה מיד לדעה. הוא סגר את פיו, חשב עוד קצת ושאל, "אתה אוהב אותה?"
ג'יימס דפק פרצוף כשמצחו חרוש קמטים. "מה השאלה הזאת?"
"פשוט תענה לי."
"ברור."
"אוקי," מארק הביט בעיניו בצורה יותר ערנית ממקודם, הוא נהיה ממוקד יותר. "אם בסופו של דבר זה יסתדר, ואין שום סיבה שזה לא יסתדר, ותהיו חברים. אתה חושב שזה יחזיק מעמד יותר משלוש שנים?"
ג'יימס לא ענה מיד, הוא הביט רגע במארק, כשמבטו מביע היטב עד כמה השאלה בלבלה אותו. "אני לא מבין אותך, איך אני אמור לדעת את זה עכשיו?"
"אני יודע אני יודע. אבל תחשוב על זה, זה מחזיק מעמד שנה, שנתיים, ומה הלאה?"
"מה זאת אומרת מה הלאה?" ג'יימס עדיין לא הבין.
"מה יהיה אחרי השנתיים האלה? זה ימשיך? עד לחתונה?"
"מה? מה חתונה?! מה אתה רציני איתי?! אני רק בן 16! חתונה זה הדבר הדפוק האחרון שאני חושב עליו או אמור לחשוב עליו!"
"בדיוק! זה לא הולך לשום מקום, אתה איתה שלוש שנים ומה אז? אתה נפרד ממנה! זה תמיד קורה!זה קורה לכולם!"
"לא כולם נפרדים בסופו של דבר, חלק גם מגיעים לחתונה!"
"תהיה אמיתי רגע ג'יימס, ברצינות, אתה באמת חושב שזה יגיע לחתונה?"
"לא…" אמר באי נוחות.
"אז למה אתה עושה את זה?" שאל מארק, והביט בו כמתחנן לתשובה כאילו היא מים. "למה לך לנסוע בכביש שבסופו יש תהום? אני מסכים איתך, אתה לא רואה עדיין את אותה תהום. בינתיים אתה נהנה, אבל בסוף התהום תגיע, בין אם תרצה או לא, ולא תוכל לעשות כלום חוץ מלראות איך החושך בולע אותך."
"לא כל פרידה נגמרת בלב שבור."
"אני יודע אחי, אבל שלוש שנים עברו ואתה הייתה עכשיו בקשר עם מישהי בידיעה שהוא יסתיים מתישהו."
"לאן אתה חותר?"
"אני חותר לכך שמה שאתה רוצה לעשות עם אותה ילדה לא שונה כל כך מסטוץ."
בום! זה הכה בו, זה זעזע אותו. מארק ראה את זה מיד לאחר שאמר את המילה האחרונה.
"אתה קורא לי סטוציונר?" שאל ג'יימס במבט קפוא.
"לא… אבל עכשיו כשאני חושב על זה, זה די נכון."
"אומר זה שמחליף בחורות כמו גרביים."
עכשיו הוא עבר את הגבול.
"לפחות אני מודה בזה!" מארק קם, והביט בג'יימס בעיניים לוהטות, "אוקיי! אני חמור סבבה?! תקרא לי מה שאתה רוצה – סטוציונר! פר רבייה! סרסור! אבל לפחות אני מודה בזה. למרות שאני מרגיש חרא מבפנים עם כל פעם שאני מחליף בחורה, שבאלי להתאבד, לקפוץ ראש ממגדל המים על הבטון ושהמוח שלי ימרח על הרצפה! אבל לפחות אני – " – מארק הצביע על חזהו שלו – " – אני לא גאה בזה! אבל אני מודה בזה שאני סטוציונר!"
הייתה שתיקה קצרה, היא כאילו באה עם הרוח, ואז חלפה עם הרוח באותה מידה כשמארק שאף נשימה עמוקה אל ריאותיו והמשיך בשקט אל מול ג'יימס, שהיה בשוק טוטאלי. "ג'יימס, הגיע הזמן שתצא מהסרט בו אתה חי. אהבת נעורים? לא קיימת. אם אתה אומר שאתה אוהב את חברה שלך ומצפה להיות איתה רק שלוש שנים מקסימום, אתה סטוציונר. אולי לא כמוני אבל זה סטוץ מסוג אחר, שהרגש מניע אותו…
"אהבה בשבילי היא לא רק רגש, ג'יימס. היא גם משהו מעבר לזה. אני לא נראה אחד כזה שמאמין באהבה אבל אני כן מאמין בה. אני חושב שזה דבר טהור שלא מתעסקים בו עד שבשלים מספיק. והשקר שנמצא באהבת נעורים הורג אותי מידי יום כשאני רואה ילדים מחזיקים ידיים ומתנשקים. אנשים מסתכלים עליי וקוראים לי דוחה, אבל כשאני מסתכל על אנשים שמצפים לקשר של שנתיים וקוראים לזה אהבה – זה פשוט מחליא אותי. הצביעות שבדבר מחליאה אותי."
ג'יימס קם על רגליו, התקדם אל מארק וחבט את אגרופו בפניו, בעוצמה כזאת שהפילה את מארק אל הרצפה. מארק הניח יד על עינו השמאלית שהחלה להתנפח מעט. הוא לא היה המום מהתגובה, למען האמת היא היתה אפילו די צפויה.
"דפוק…" מלמל ג'יימס כשהחל ללכת בשביל, אבל רגע לפני שעבר את השלט בו היה כתוב – "אין לדרוך על הדשא !". רגע לפני שדרך על השביל של הפארק, אחד מיני עשרות שבילים.
מארק גיחך מעט והביט בג'יימס כשהוא אומר, "אתה הולך אליה, נכון?"
ג'יימס החזיר אליו חיוך סרקסטי כשהוא לא טורח אפילו להסתובב, "אני בדרך אל סטוץ רגשי שאני מקווה שימשך, וימשך וימשך…"