אחרת- פרק 5 |

״אין לך חברות או משהו?״ שאל דין, אנחנו מדברים בטלפון. הקשר שלנו התהדק מהזמן האחרון. החלטתי להפסיק עם הטיפולים לעכשיו לפחות, החלטתי שאם אמות, אמות יפה.
״יש לי אבל רק לך יש סרטן.״ השבתי. הוא צחק. עוד לא סיפרתי לו על ההחלטה שלי, אני בספק אם אספר. המשפחה שלי לא קיבלה את זה כמו שרציתי, זאת אומרת אביב. הוא רק צעק והתהלם, חזר ואמר שאני ילדה מטומטמת שלא מבינה כלום מהחיים שלה. אמא ואבא שלי השלימו כבר עם זה שאין לי מרפא אני חושבת. אבל מה אוכל לעשות, אני גוססת וזה לא בדיוק מבחירה. דוקטור רובינשטיין אמר שהוא תומך בכל החלטה שלי גם אם לדעתו היא שגויה. אנחנו נמצאים בקשר רציף והוא מחזק את ההורים שלי מעת לעת. עם אביב עוד לא דיברתי ביחידות אחרי הבשורה שטילטלה את עולמו, הוא מנסה להתחמק בכל דרך אפשרית ואפילו נשאר שבת בבסיס שלו כדי להימנע מהתקלות איתי ושיחה שתגרור ההיתקלות הזו.
״מאוד מצחיק. מתי יש לך טיפולים?״ שאל, כבר תקופה שאני מתעלמת המהשאלה הזו.
״מה אמא?״ צעקתי ברחבי החדר כדי למצוא דרך להתחמק מהשאלה. ״אמא שלי קוראת לי, חייבת לסגור.״ אמרתי ואחזתי בטלפון שלי,
״דני-״ החל לומר והטלפון כבר נותק.
פתחתי את המחשב שלי, לאחרונה אני מוצאת את עצמי כותבת הרבה בו, מעבירה את מירב זמני בלכתוב על מה שעובר עליי ועל הגוף שלי, אני רוצה להשאיר לקרובים שלי משהו להיאחז בו אחרי ש׳אחזיר ציוד׳, כמו שדין אומר כל הזמן. זה קצת מצחיק, אני חושבת שרק לאנשים חזקים מגיעה המחלה הזו, ובטעות אני חליתי בה, אני לא חזקה- ההוכחה לכך היא שהפסקתי עם הטיפולים. כאילו ה׳ מנסה לבחון את החוזק של הקרובים שלי והוא לוקח אותי, הכל אצלו מתוכן קרוב לוודאי, זאת אומרת, המחלה, ההידרדרות שלה, הפסקת הטיפולים ואני נוטה להאמין שגם הכניסה של דין לחיים שלי, הוא סוג של מלאך כשחושבים על זה, הוא נמסה לחזק אותי לגרום לי להאמין שאצליח לעבור את זה, לרגעים אני מאמינה לו ואז נזכרת במצב הבריאותי שלי. הוא כל הזמן אומר לי, אם תחשבי שלא תעברי את זה, סביר להניח שלא תעברי את זה. זה קצת נכון כשחושבים על זה. אבל אני פסימית מלידה ונראה שגם אמות ככה, מוקדם מהצפוי.
אני מוצאת את עצמי מרחמת על עצמי המון בזמן האחרון. אבל מותר לי, אני גוססת.

״היי אימוש, רוצה לצאת לאכול משהו?״ שאלתי את אמא שלי שממעיטה לישון בזמן האחרון, היא מפחדת שאמסור את נשמתי לבורא בלילה והיא תהיה ישנה מכדי לעזור לי.
״אני אשמח. סושי?״ שאלה בעיניים עצומות מעט ואני חייכתי כהסכמה. ״אם את עייפה נוכל לדחות, או להזמין מונית.״ אמרתי כשהתישבנו כל אחת בכיסאה ברכב,
״אני מניחה שנוכל לנסוע מחר…״ היא מילמלה בעייפות ואני צחקתי, יש לי אמא מדהימה שלא הערכתי עד עכשיו.
נכנסנו הביתה, שתינו ישובות על הספה וראשה מונח על ירכי, ״מי זה זה שאת מסובבת איתו כל היום?״ היא שאלה וליטפה את גב כף ידי והשנייה שיחקה בשיערות ראשה, ידעתי שהיא אוהבת את זה ולכן הרשתי לעצמי לעשות את זה.
״דין?״ שאלתי והיא המהמה, ״ידיד טוב שלי. למה?״ שאלתי והיא כבר הייתה רדומה.
האמת שדין הוא קצת יותר מידיד בשבילי, הוא כמו אח גדול בגיל שלי, הוא חולה הסרטן שלי.
״אביב?״ עניתי בהפתעה לטלפון שלי שצילצל.
״למה את מופתעת?״ שאל בזילזול שגרם לי להאדים מכעס, נרגעתי מיד אחרי שהבנתי שלו יש עשרות סיבות אחרות לכעוס עליי.
״סתם…״ מילמלתי. ״אתה צריך משהו?״ הוספתי מיד אחר כך.
״חבר שלי אמור להגיע עכשיו, אני צריך שתיתני לו מאתיים שקל וחולצה שבשקית בחדר שלי.״ ביקש,
״אוקיי, איפה יש לך מאתיים שקל?״ הרמתי את ראשה של אימי בזהירות ממני ושמתי מתחת לראשה כרית שתתמוך בה.
״זהו שאין לי…״ אמר בחוסר נעימות ואני מוכנה להתערב שהוא מגרד את ראשו כרגע.
״בטיפול.״ צחקתי והוא אחריי. דפיקה בטלפון נשמעה ברחבי הבית ומיהרתי לדלת שלא תעיר את אמא שלי שסוף סוף ישנה.
״תיכנס.״ לחשתי לו והצבעתי אל עבר החדר של אביב. ״רוצה לשתות משהו?״ הוספתי ללחוש והוא הניד בראשו לשלילה והתפאר מהבית שנגלה מול עיניו.
״לא בטוחה אם זאת החולצה שהוא דיבר עלייה, תבדוק.״ אמרתי, הלכתי לחדר להביא את הארנק שלי.
״הוא ביקש ממך להביא לי כסף החמור הזה? איפה הוא בכלל?״ סוף סוף פצה את פיו, קולו היה עבה וגברי, כיאה למראהו המחוספס. זיפים עיטרו את פניו והוא היה רחב כתפיים, ניכר היה שהוא מתאמן וחוץ מגופו למען האמת לא חשבתי על עוד משהו מיוחד ושונה בבחור הזה שאיני יודעת את שמו אפילו.
״בבסיס, וזה באמת בקטנה.״ הגשתי לו את השטר והוא דחה אותו בתנועת יד קטנה,
״זה בסדר, גם לו אמרתי שאני לא צריך.״ הוא הסביר ולמרות התעקשותי הוא לא הסכים לקחת את הכסף מידיי אל כיסו הפרטי.
״אז מה אביב יכעס אם אני אתחיל עם דניאל אחותו המדוברת?״ הוא שאל כשליוויתי אותו לדלת, עמדנו בפתחה, אחזתי בידית והוא נשען על המשקוף.
״מדוברת?״ שאלתי בחוסר הבנה והוא חייך,
״הוא חופר עלייך כל היום,״ הסביר. חייכתי קצת, תמיד ידעתי שאביב אוהב אותי אך לא ידעתי עד כמה.
״אה,״ הסמקתי, ״וכן נראה לי שהוא יכעס.״ אמרתי בנימה מתנצלת ולחיים סמוקות.
״זה בסדר, אני אוהב לעצבן אותו. תרשמי לי את המספר שלך או שאצטרך לבוא לפה שוב?״ שאל בישירות ולחיי הסמיקו עוד יותר והרגשתי איך הן מאדימות למולו.
״תצטרך לבוא שוב.״ צחקתי, ״תזכיר לי איך אמרת שקוראים לך?״ שאלתי כיוון שלא ידעתי מה שמו של האדם שמונע ממני לצפות בתכניות ריאליטי משעממות בשעת ערב כזו.
״אלירן.״ מיהר להציג את עצמו. ״אז אני אראה אותך בקרוב, ועוד פעם ועוד פעם עד שאצליח לעצבן את אביב כמו שאני רוצה.״ הוא צחק.
״יש עוד דרכים לעצבן אותו.״ צעקתי מאחוריי גבו כשהלך מפתח הבית,
״אני מעדיף את זאת.״ השיב ונכנס לרכבו.