אח שלה פרק 18

רותם יצאה מבית החולים. זורקת חיוך מהול בעצב לשומר ומברכת אותו בברכת לילה טוב.
את השנאה שהיא הרגישה כלפי עצמה כרגע, היא לא יכלה לתאר.. ולא לדבר כמה היא שנאה את עמית באותו רגע..
היא ירדה מהאוטובוס, מנסה לא לפול בגרם המדרגות שמוביל לרחובו השומם של ביתה השומם עוד יותר.. השיר stronger של קלי קלרקסון התנגן באוזניה. דמעות של כאב זלגו מעיניה ללא קול, והחרטה הזו, השנאה העצמית.. לא קטנה לרגע.
היא פונה בפנייה השלישית, הפניה הזו שמובילה לגן השעשועים הגדול, רחוק מביתה.. היא עולה בגקם מדרגות נוסף.. הרחבה המוארת באור קלוש מתגלת לעינייה. ריקה מאדם, שוממת, עצובה משהו.
היא התיישבה על הספסל הירוק, הגדול.. והריקנות שהרגישה בתוכה עד לפני רגע מתחלפת במחשבות כבדות.. בזכרונות עצובים..
***
יונתן ישב לידה אז.. על הספסל הירוק..
\"חח איזה גודל הספסל הזה.. גודל החיים..\" הוא אמר.. הם צחקו..
היא לא יכלה להוריד את עינייה מהחיוך היפה שלו.. הוא שם לב לזה.. הוא הפסיק לחייך.. סובב את הפנים.. הוא היה מובך..
היא צחקה במבוכה.. הוא שתק.. היא לקחה את הפלאפון ושמה איזה שיר.. היא כבר לא זוכרת איזה.. היא נשענה לאחור.. נותנת פעם אחת לחיים האלו לפעול כמו שהם היו רוצים לפעול, בלי כל השינויים והתוספות שהיא עושה בהם בדרך כלל..
היא סובבה את ראשה אליו.. היא ראתה שהוא מביט בה.
\"מה..?\" היא שאלה, מצחקקת במבוכה.
\"סתם\" הוא אמר.. \"פעם ראשונה שאת רגועה ככה.. לא לחוצה או מתוחה..כיף לראות אותך ככה.."
היא שתקה. הוא לא חייך, אבל העיניים שלו בהקו באושר… או שזה ההשתקפות של עיניה שלה? היא לא ידעה כבר כלום.
העולם כאילו הסתובב סביבה. האבנים שעל הרצפות חייכו אליה והצחוק המתגלגל שהשמיעה, הצחוק הזה, שתמיד היא כל כך שנאה, פתאום נשמע לה כמו מוזיקה מהסוג הנהדר ביותר. והדרכים המאוסות סביב ביתה נראו לה כמו מדרכות מזהב.. היא חיכתה לרגע הזה הרבה זמן… הוא שם את ידו סביבה. מצמיד אותה אליו. היא הקשתה את גבה לאחור. היא אהבה להרגיש את זה. היא חייכה.
ואז.. בום. באחת, הכל נגמר.
***
היא ניערה את ראשה חזק.
תחושת הלבד המאוסה שלה התפשטה שוב בכל אבריה והקור הסינטטי הזה בעצמות חזר. היא נרעדה לכמה רגעים..
אמית, גיא, יונתן… התפוצץ לה הראש.
כל כך הרבה אנשים שהורסים לה את החיים. הורסים אותם? כן. הורסים.
גורמים לה בשנייה להתמלא באושר, ואז בבת אחת עוזבים, ומשאירים אותה עם אושר לא מובן שמחזיק לעוד כמה רגעים, ואז עוזב גם הוא. וכאילו נהפך לדמעות כבדות מלאות בכאב, ובאלה פעם אחת לעמוד מעל הכל ולצרוח חזק שהיא לא בובת משחק. שהלב שלה לא עשוי מאבן, למרות שזה כן נראה ככה.
היא רוצה ללכת למקום חדש. שאף אחד לא יידע, שאף אחד לא ישמע, שאף אחד לא יציק לה בשאלות שאין לה עליהם תשובה. היא רוצה לנער את הכתפיים פעמיים ביום, ואז להרגיש אותן קלות יותר. כאילו הכל עזב אותה.
היא מנסה הכל. רק כדי למלא את תחושבת הלבד הזו שאף אחד לא מבין. את תחושת הרייקנות הזו… הריק הזה מבפנים. ריק. ריק. ריק. ריק ענקי…

היא לא זוכרת כמה זמן עבר. והיא לא ידעה גם מה השעה, כשפקחה את עינייה, לעבר השמש שהציקה לה.
היא קמה וקפצה מעלה לגדר האבן הגבוה, נוחתת לתוך ערימה של ענפים קשים וכואבים, כמעט כמו המצב בו היא נמצאת.
היא חשבה שאין טעם שתחזור הביתה, הרי ממילא אין אחד ששם לב שהיא לא הייתה שם ב12 השעות האחרונות.
היא ירדה למטה, עומדת באמצעו של שביל ריק מאדם, היא הניחה שהשעה כבר 10.
היא הכניסה את ידה לכיסה, מחפשת לשווא משהו לעשן,לא שזה יעזור לה, היא ידעה, אבל לפחות ירגיע.
ופתאום משום מקום היא עמדה שם, בין שביל עפר ישן לבין פסל לא ברור, מסתכלת רחוק. אלף מכוניות נוסעות בכביש הבין עירוני הזה, ואין אחת, שתאמין שיש פנ ילדה שמוכנה להיות על כך אחת מהן, רק לא פה, רק לא עכשיו, רק לא…
"רותם!" היא שמעה מישהו קורא בשמה. היא הסתובבה.
והיא עמדה שם, פשוטה כמו תמיד, עם החיוך המצחיק שלה והקול הצווחני. עם השטוטניקיות של מישהי בת 35 בערך, ועם החיבוק הכי דואג בארץ.
היא פשוט הייתה שם.
***
הוא ישב בחדרו, כאילו מתרכז במשחק הכדורגל הארור וראשו רחוק משם.
הוא נזכר בערב ההוא, שהוא פגש פעם ראשונה את רותם. היא אמרו לו שזו שכונה גרועה,ועם הזמן הוא יגלה את זה. היא אמרה שהיא שונאת את השכונה ואת האנשים. היא הייתה קשוחה, כמו תמיד.. הוא כל כך התגעגע לקשיחות שלה.
הוא חייך חיוך מטומטם ומחק אותו ברגע שקלט את זה. היא לא סתם עוד סטוץ, הוא באמץ אהב אותה, הוא התגעגע. הוא רצה אותה כל כך לידו עכשיו.. מעבירה ביקורת על המראה הזרוק של שחקני הכדורגל השונים, צוחקת על המשחק הגרוע שלהם. מתגעגע לברק שהיה בעיניה שהקבוצה שלו, שלהם באמת הכניסה גול. ורק זה הסגיר אותה, שאולי היא לא צורחת בקול משמחה את שירי הקבוצה, אבל היא באמת שמחה כשהם ניצחו.
הוא התגעגע לפשטות בה הייתה לבושה, בה הייתה מתנהגת. לחוסר הצביעות בו הייתה צוחקת מכל דבר עם הצחוק הקטן הזה שלה, שאם לא היית מכיר אותה היית חושב שהוא ביקורתי שכזה.
ויותר מהכל הוא התגעגע לגיא.
לשטויות שלהם, לימי שישי בים, לישיבות של ימי חמישי, לצחוקים שהוא עשה איתו כשהם היו בראש… זה היה חסר לו.
הוא חשה לעצמו שלא יצא לא כלום מהחודשיים האחרונים, הוא איבד את הכל בשביל בחורה שהלכה בלי שום הסבר, ובסוף נשאר פה לבד, קירח מכאן ומכאן.
הוא חשב שעדיף היה ולא הייתה נכנסת לחייו כלל, ואם כבר נכנסה, עדיף שתצא, וכמה שיותר מהר.
הוא ניער את ראשו המהירות וקם ממקומו. ירד אץ מדרגות הקומה במהירות ונכנס למטבח. הוא פתח את המקרר ושלח ידו לבקבוק הקול הכמעט ריק שעמד שם, פתח אותו, ולגם את מה שנותר בו בכמה לגימות קטנות..
הוא חשב שעדיף שתצא מחייו לתמיד… אם רק ידע כמה הוא טועה, היה מתחנן להחזיר את המחשבה הזו, ושלא תקיים לעולם.