אין לאן לברוח- פרק ראשון

פרק ראשון
•מיתר•
"כל הכבוד סקיפר, אתה בטח עייף " מלמלתי וליטפתי את פרוותו הנעימה של סקיפר, הסוס שלי. משכתי אותו בעדינות לכיוון חבית המים וחיכיתי שהוא יסיים לשתות. הורדתי מימנו את האוכף, והכנסתי אותו לתוך הארווה. התכוונתי לאחר מכן לשבת ולנוח קצת, אך נעצרתי.
"מיתר הארווה לא תתנקה מעצמה, נכון?" ניסים, הבוס שלי הפציר בי וזרק לעברי את המגרפה שנחתה בדיוק לידי אך מיהרתי להרים את ידי כך שזה לא יפגע בי. הוא חייך לעברי חיוך מצטער, אך תוך כמה שניות הרצין.
"לא," מילמלתי כתשובה והתחלתי לנקות את האסם.
"ואל תשכחי להאכיל את הסוסים." הוא הוסיף בצעקה קלה, כי הייתי רחוקה מימנו.
"סבבה." צעקתי חזרה והנחתי חזרה את המגרפה במחסן הציוד. ניסים הוא לא כזה גרוע, כשחושבים על זה. ממבט ראשון אפשר לראות שהוא קשוח, והוא באמת כזה במקרים מסויימים אבל מצד שני הוא כמו אבא שני.
"בואו, הגיע הזמן לאכול." דיברתי לסוסים וגיחכתי. כל הזמן שביליתי כאן, אני התחברתי לכל אחד מהסוסים. לקחתי את הדלי הכבד, והכנסתי לכל ארווה את הדליים.
"בטח כיף להיות סוס הא? בלי דאגות. כולם מטפלים בכם, ואתם נהנים." דיברתי אליהם באנחה ויצאתי מהאסם לא לפני שבדקתי שכל הארוות נעולות.
"ביי סקיפר." נשקתי את אפו של הסוס האהוב עליי, סקיפר ורק אז יצאתי מהארווה.
"עשית עבודה טובה. אני שמח שאת עובדת פה, מיתר." ניסים שלח לעברי חיוך והושיט לי את ידו שהיו בה שלושה שטרות של מאה. אם לא היה לי בעיה בכסף, הייתי בכלל מתנדבת בלי לקבל כסף.

-פליישבאק
פרק ראשון
-מנק' המבט של מיתר
צלצול בית הספר בקע באוזני. בלי לחכות רגע, אספתי את דברי וקמתי מכיסאי והתחלתי לפסוע לכיוון דלת הכיתה.
"הצלצול הוא בשבילי." המורה גערה וסימנה לי לשבת במקומי. גלגלתי את עיניי, והתחלתי לפסוע חזרה למקומי לא לפני שפלטתי קללה או שניים.
"ובכן, כמו שאמרתי. ביום ראשון הבא תהיה לכם את המבחן הראשון לסימסטר הזה. ואני מצפה לתוצאות גבוהות." המורה המשיכה את דבריה ונאנחתי בקול. יום ראשון, הוא היום הכי קשה ומעייף אצלי. בכללי, זה כל ימי שהשבוע אבל העיקר יום ראשון. כמו שהבנתם, אני והבית ספר זה לא החברים הכי טובים. ואני בטוחה שאפילו ידידים לא יכולנו להיות.
"אתם יכולים לצאת" המורה אישרה. קמתי במהירות ממקומי, והתחלתי לרוץ למחוץ למבנה בית הספר. רק שאני לא אפספס את ההסעה.
"חכו." צרחתי לכיוון המיניבוס, שהחל לנסוע הרחק.
"כוסאמק." מלמלתי בעצבים והתיישבתי על ספסל תחנת האוטובוס. סעמק, זה רק שבוע ראשון באסם ואני כבר מאחרת. העבודה הזאת חשובה לי, וחשוב לי לא להתפתר מימנה בזמן הקרוב. המצב הכלכלי במשפחתי לא הכי טובה, כך שאני חייבת כסף בדחיפות. בלי לחכות לרגע, התחלתי לרוץ לעבר האסם כשתיק בית הספר בכתפי. למזלי, לבשתי נעלי וואנס כך שהן לא כבדות ורק מאפשרות לי לרוץ יותר מהר. לאחר חצי שעה, הגעתי לארווה ובאופק ראיתי את ניסים מלטף את אחד הסוסים, שהתבהר לי כסקיפר. הסוס שלי.
"אני מצטערת על האיחור, לא יקרה יותר מבטיחה." אמרתי בהתנצלות וקפצתי על רגלי בניסיון שיסלח לי על האיחור שלי.
"הכל בסדר." הוא צחקק וסימן לי להתחיל את העבודה.
"תודה." מלמלתי באנחה והתחלתי לטפל בסוסים.
"שלום סקיפר, התגעגעתי אלייך." מלמלתי בחיוך וליטפתי את פרוותו הרכה של הסוס שלי, סקיפר. את סקיפר הכרתי לא מזמן, הוא הסוס הראשון שראיתי באסם ופשוט התאהבתי בו. פרוותו בצבע חום ולבן, והוא ב'חופשת החלמה' משום ששבר את רגלו בדהירה. לפי מה שאני יודעת על סקיפר, יש לנו את אותן תכונות. הוא תחרותי מאוד. לא משנה במה, הוא תמיד חייב להשיג משהו גם אם זה הולך לשנות את חייו. גם אם רגלו הייתה שבורה, הוא התעקש להמשיך ללכת ולא רק לשבת בתוך ארוותו ורק לחכות שיחלים. זה למה סקיפר הוא הסוס שהתאהבתי בו מהרגע הראשון.
-סוף פלאשבייק-

"תודה שקיבלת אותי, ניסים." הודתי בחיוך אסיר תודה והכנסתי את הכסף לתוך כיסי.
"אני אעשה הכל בשבילך." הוא חייך לעברי חיוך מנחם. "אז איך ההורים?" שאל בסקרנות. ניסים מכיר אותי טוב. ואם אפשר להגיד, אפילו יותר מידי טוב. והוא יודע מה הסיבה שבאתי לעבוד פה. בגלל הבעיות הכלכליות. היו עוד המון עבודות שהלכתי אליהן, אך העבודה אצל ניסים הייתה 'הקשה להשגה'. והייתי חייבת להשיג אותה ולפספס את כל האחרות. כי זו בעצם העבודה שהכי עניינה אותי.
"הם בסדר. אבא עדיין במוסד לגמילה, אני מדברת איתו רק פעם בכמה שבועות או אפילו חודשים. אמא שלי… היא נראת בסדר גמור והיא עושה את כל המאמצים לכך שאהיה מאושרת. וגם יש את התינוק, שכבר זה מעל הכל." עניתי לו באנחה קלה. אני חייבת להודות, שהחיים שלי ממש לא קלים. אבל זה כל העניין, זה עושה את כל העניין בחיים שלי. ומחסרי משמעות, הוא הופך אותם למעניינים. חצי שנה שלמה, אני נאלצת לקום מוקדם בבוקר ולארגן הכל כך שלאמי לא יהיה יותר מדי עבודה קשה לעשות. מאז שאבא שלי הלך למוסד גמילה, הכל התפרק. אנחנו לא מסתדרים בשום דבר. אז חשוב לי לתפקד, לקחת את עצמי בידיים ולעזור כמה שיותר. למרות שאמי סירבה לכך שאני אעבוד בגיל צעיר. התעקשתי לעבוד לא משנה מה. העבודה הראשונה שלי הייתה כברמנית. הייתי באה למעודונים כל לילה, ונשארת שם כל לילה עד לפנות בוקר. נעלצתי להתפטר מהעבודה הזו, כי הייתי מאחרת יום יום לבית ספר. העבודה השנייה הייתה מלצרות, נאלצו להפטר אותי בגלל שלא הסתדרתי עם אנשים והם התייחסו אליי בזלזול. העבודה השלישית שלי הייתה כבייבי סיטר. אני חושבת שהסתדרתי איתה מעולה, אך היו כמה אנשים שהתנשאו מעליי ובגלל שזה עצבן אותי אז בסופו של דבר התפטרתי משמרטפות. והעבודה האסם זו העבודה הרביעית. ולפי מה שאני חושבת, אני מסתדרת בה מעולה ואני לא מתכוונת להתפתר מימנה בזמן הקרוב.
"אני אשמח לתת לך לעבוד כאן כל היום מצידי. רק העיקר שהמשפחה שלך תשתקם ותקבלו כסף. את יכולה ללכת. לילה טוב מיתרי." ניסים הציע בחיוך וחיבקתי אותו קצרות
"לילה טוב" חייכתי והתחלתי לפסוע לכיוון ביתי. הסרחתי מריח הארווה אך אהבתי את הריח. הטבע זה הבית השני שלי. כך שמאז גיל קטן התרגלתי לריחות האלה. שיערי היה אסוף בקוקו גבוהה, כך שהוא לא התלכלך לי ולהפתעתי בגדי היו נקיות מהרגיל. כי בדרך כלל, בלי לשים לב חייב לפול עליי דלי לשלם של קקי של סוסים. אחרי זמן מה, חזרתי הביתה ורצתי במהירות לחדרי. פתחתי את דלתות הארונות, ובחנתי את המדפים. הוצאתי פיג'מה לבנה עם הכתוביות של 'לישון' באנגלית. רצתי במהירות לחדר המקלחת, ופשטתי מעליי את בגדי הבית ספר המסריחים ואת נעלי הוואנס המלוכלכות. ולמזלי, הנעליים מתנקות במהירות. הזרם החם התיז על גופי, וגרם לי לצמרור קל ונעים. לאחר חצי שעה, גמרתי להתקלח ולבשתי את הפיג'מה.
"לילה טוב מאמו." מלמלתי והשפלתי את מבטי לכיוון הסלון, הייתי בחדר מדרגות ונשענתי על המעקה.
"לילה טוב מימי." היא חייכה לכיווני חיוך מרגיע ופסעתי לתוך חדרי. נשכבתי במיטתי, כשאחזתי בספר מתח שהתחלתי לקרוא. ולאט לאט, נרדמתי.