אין לאן לברוח- פרק שני

פרק שני
•מיתר•
"מימי, קומי." קולה של אמי בקע באוזני וגופי התנער.
"עוד חמש דקות, מאמו." מלמלתי וכיסיתי את גופי בשמיכה עד הראשון.
"את מאחרת, קומי." אמי חזרה על דבריה רק יותר בקול. קמתי מהמיטה בבהלה, ורצתי לעבר המקלחת. בגלל שלא היה לי זמן להתקלח, אז רק שטפתי את פני, צחצחתי את שיניי והשפרצתי על שיערי ספרי שמפו יבש. רצתי לחדרי, ופתחתי בזריזות את בגדי בלי לשים לב מה לקחתי. תוך כדי שלבשתי את סקיני הג'ינס הכחול שלי, ונעלתי את נעלי השחורות לבשתי חולצה לבנה עם סמל בית ספר. סירקתי את שיערי בזריזות, וקלעתי לצמה צדדית והנחתי את הכתפייה של התיק על כתפי והתחלתי לרוץ לעבר בית הספר. כי כבר היה ברור שפספסתי את ההסעה. הגעתי לבית ספר באיחור של חצי שעה, והמשכתי לרוץ לעבר כיתתי. פתחתי את דלת הכיתה ונכנסתי לתוכה בהתנשפות.
"אני מצטערת על האיחור, לא יקרה יותר מבטיחה." הזדרזתי לומר במהירות, אך שמתי לב שהמורה לא נמצעה בכיתה.
"הוצלת לוי." דביר, ילד מהכיתה צעק לעברי בזלזול וזרקתי לעברו חיוך ציני ולאחר מכן גלגלתי את עיני.
"שמחה לדעת." החזרתי תשובה ופסעתי לכיוון מקומי בסוף הכיתה. התיישבתי ליד חברתי הטובה, איה. בואו נגיד, שאיה היא הנערה שכל נער רוצה. יש בה את כל מה שגבר רוצה בבחורה. עינייה הן תכולות כמו השמיים, ושיערה הוא בלונדיני קרשים. היא רזה מאוד, אך אין לי בעיה עם זה. לי יש עיניים ירוקות כמו הטבע, ושיערי הוא שחור מסולסל ומבולגן. אף על פי, שלפני היופי של איה יש גם את האופי. היא שברירית נורא, וקל לפגוע בה. יש אנשים שרואים אותה כמלכת הקרח, אך אם מכירים אותה יותר אז שמים לב ששפטו אותה ברושם ראשוני. לאיה קשה להתחבר עם אנשים, מפני שבעברה היא נפגעה המון וקשה לה לסמוך על אנשים. בין אם זה אלה שהיא מכירה שנים, ובין אם זה אלה שהיא הכירה עכשיו או לפני כמה ימים או חודשים או אפילו שנים.
"איחרת בחצי שעה, איפה היית? דאגתי לך נורא." איה קפצה עליי בחיבוק שגרם לי לצחקק.
"ישנתי, עבדתי קשה באסם." עניתי בעייפות והנחתי את תיק הגב שלי על השולחן. הנחתי את ראשי על תיק הגב, והבטתי באיה.
"בהצלחה סיס." היא מלמלה וטפחה על גבי.
"צריכה את זה." מלמלתי בגיחוך ועצמתי את עיניי בניסיון להרדם. אך לא הצלחתי. זה היה שיעור חופשי, ובגלל זה כל ילדי הכיתה עשו רעש נוראי שלא נתן לאף אחד להתרכז.
"איזה חופרים." אמרתי באנחת יאוש ואיה צחקקה.
"נראה לי אני אפרוש." מלמלתי והרמתי את תיק הגב על כתפי.
"לאסם?" היא שאלה באנחה.
"אני חייבת כסף." התגוננתי בצחקוק. העבודה בארווה קשה, אך מהנה באותה מידה.
"אני אבוא ליום ניסיון כהתנדבות. זה יחסוך המון עבודה." היא הציעה בחיוך. כבר ידעתי שהיא לא באמת רוצה להתנדב, היא רק רצתה לברוח כמה שיותר מהבית ספר אך לא רצתה להודות בזה.
"הואו, איה מתכוונת להבריז?" שאלתי בהתחכמות ושילבתי את ידי על חזהי. זה די נדיר אצלה להבריז. איה היא התלמידה המצטיינת של הכיתה. היא לא העזה להתחצף פעם אחת למורים או להבריז.
"אויש, שתקי כבר." היא גלגלה את עינייה וקמה מכיסאה. היא לבשה חצאית קצרצרה לבנה עם ציורים וחגורת צמה, חולצת בית ספר וורודה מסטיק שבאופן מפתיע התאימה ללבושה ומגפי עור מזויף עם עקב קטנטן. לאיה יש חוש אופנה טוב. מאוד טוב. אפשר לציין שגם אם אשים עליה סמרטוט זה יתאים לה.
"מה לוי, מבריזים?" דביר שאל אותי בצעקה קטנה ובצחקוק. דביר הוא ילד מהכיתה. אם אפשר לדייק, הילד הכי שנוא עליי בכיתה. היינו החברים הכי טובים, ואם אפשר לציין גם התאהבנו פעם. אבל אבי ואביו של דביר החלו לשתות אלכוהול ואני חושבת שגם סמים. אני לא יודעת מי משך את מי לעסקה הזאת, אבל מה שבטוח שרק אבא שלי נכנס למוסד ולא אבא של דביר. מה שעצבן אותי כי הם היו ביחד בזה. אז הייתי בטוחה שאבא של דביר משך את אבי לכל העסקה הזו. לאט לאט, העיניינים התחממו ואני ודביר הסתכסכנו והיום אנחנו אוייבים מושבעים. עשיתי לו אצבע שלישית ומשכתי את איה למחוץ לכיתה.
"וואי, הוא יכול להיות ממש מעצבן כשהוא רוצה." אמרתי לאיה בעודינו פוסעות למחוץ למבנה.
"ככה זה עם דביר." היא נאנחה בהזדהות.
"בואי." מלמלתי וסימנתי לה להיות בשקט כי השומר היה בשער. ובגלל שהשומר עמד בשער, עברנו דרך הפרצה ובדרך נחתכתי.
"פאק." מלמלתי והידקתי את החולצה על החתך הקטנטן.
"את בסדר?" איה שאלה בדאגה והניחה על החתך חתיכת בד והידקה אותו.
"כן, אני בסדר." מלמלתי. "יאללה, הולכים?" שאלתי והיא הנהנה לחיוב. התחלנו לפסוע לכיוון האסם. החתך כאב לי נורא, אך השתדלתי להראות כאילו לא קרה כלום.
"אז איך תום?" שאלתי לאחר שתיקה של כמה דקות.
"אני לא יודעת מה לעשות איתו," היא מלמלה באכזבה ורקעה ברגליה בעצבנות. תום הוא החבר של איה. אם אם אפשר להגיד, אקס. אני לא אשקר ואגיד שתום הוא אחד הבנים הכי חתיים אבל הכי מעצבנים באותו זמן. יש לו את היכולת הזו לשגע בן אדם בין אם זה רק לאמר מילה אחת וקטנה.
"מה כבר קרה?" שאלתי בסקרנות וכיביתי את מסך האייפון והכנסתי לכיס האחורי.
"הוא משגע אותי. יום אחד הוא אומר לי שהוא אוהב אותי, ושהוא מתגעגע אליי ויום אחר הוא מתנשק עם בנות אחרות. זה מעצבן." היא מלמלה בעצבנות ואיגרפה את ידיה. חיבקתי אותה חיבוק צדדי וחייכתי בניחום.
"תדברי איתו על זה. אם הוא אוהב אחת, שיאהב עד הסוף. ועכשיו, תשכחי מהכל ואנחנו הלכות לכייף באסם." קרצתי לעברה. ראיתי את האסם באופק. בלי לחכות לשנייה, תפסתי בידה והתחלנו לרוץ לעברו.
"והו." היא צרחה בדרך ואנשים שעברו הביטו בנו כמשוגעות.
"אל תסתכלו עלינו ככה, אנחנו רק נהנות." התגוננתי בצחקוק והמשכנו לרוץ לעבר האסם. היו כמה אנשים שצחקו איתו, כמה שחייכו וגיחכו והמשיכו בדרכם, וכמה שפשוט התעלמו מאיתנו. אני ואיה גיחכנו ונכנסנו לתוך האסם.
"היי, ניסים." קראתי לעברו והוא הביט בי בהפתעה.
"מה את עושה פה בשעה כזו? ומי זאת?" הוא שאל בהפתעה ובסקרנות והביט באיה שחייכה אליו בביישנות.
"שיעורים חופשיים אז החלטנו לפרוש ולבוא. וזאת איה, היא רצתה לבוא להתנדב ליום אחד." הסברתי בקצרה והצגתי את איה.
"טוב, יש עבודה?" שאלתי בזריזות ושילבתי את ידי על חזהי.
"סקיפר ומימו מחכים." הוא הצביע למאחוריו לתוך הארווה. "ותעשו שם קצת סדר לא יהרוג אף אחד." הוא התבדח וקרץ לעברינו.
"זה יהרוג אותי." איה מלמלה בצחקוק והחלה לפסוע לעבר מימו.
"אוי, תראו אותך, סוס חמוד." היא מלמלה וחיבקה בעדינות את מימו. צחקקתי ופסעתי לכיוון סקיפר.
"מה שלומך, סקיפר?" שאלתי בעדינות וליטפתי את פרוותו העדינה של סקיפר. אני מאוהבת בסוס הזה.
"מה אתה מסתלבט לא עונה לי." איה אמרה בעצבנות ורקעה ברגליה. מימו הוא אחד הסוסים המעצבנים של האסם. בואו נגיד שאני והוא לא הכי מסתדרים. כשמישהו מדבר איתו, או מלטף אותו הדבר היחידי שהוא עושה זה לסובב את הגב. ואני אסירת תודה שהוא רק מסובב את הגב, ולא בועט באותו בן אדם לאחר מכן. תפסתי בחבל שקשור לראשו של סקיפר, ומשכתי אותו בעדינות לעבר ארוותו. לקחתי מברשת המיועדת לפרוותו של הסוס, והתחלתי להבריש את פרוותו הנעימה.
"איך הרגל שלך?" שאלתי בעדינות ונישקתי אותו בעדינות. "אני רואה שאתה מסתדר יופי." צחקקתי ולקחתי את חבית האוכל. הנחתי אותו מול פרצופו, והוא החל לאכול את האוכל שלו. בלי לחכות יותר מדי זמן, לקחתי את המגרפה והתחלתי לנקות את הארווה של סקיפר.לאחר שהוא סיים לאכול, הנחתי את חבית המים למולו וחיכיתי שהוא יסיים לשתות. לקחתי את שני החביות, והנחתי מחוץ לארווה. סגרתי את ארוותו, וליטפתי את פרוותו.
"תנוח, ואני אבוא עוד מעט." גיחכתי וחיבקתי אותו בעדינות. הרמתי את החביות ואת המגרפה גררתי ברגלי והכנסתי אותו לתוך מכסן הציוד. את החביות הנחתי באיזו פינה, ששם שכנו כל החביות. עברתי על כל הארוות, וניקיתי אותן. איה, שלהפתעתי הסתדרה מעולה, סיימה לנקות את הארווה האחרונה ונפלה על אחת הפופים שהיה מחוץ לאסם.
"אני עייפה, ואני נוטפת ריח מבחיל." היא טענה ורקעה ברגליה.
"אני מסתדרת דווקא מעולה." גיחכתי והתיישבתי לידה. היא הביטה בשעון ידה, והשעה הייתה כבר שתיים עשרה בצהריים. הבית ספר הסתיים קרוב ללפני חצי שעה.
"שיט, אמא שלי תשתגע אם אני לא אהיה בבית עכשיו. ביוש." היא הזדרזה לרוץ לכיוון ביתה. הבית שלה זה מול בית הספר, כך שאמה של איה תהיה כעוסה כאשר תגלה שהיא לא הגיעה לבית בזמן. ולוקח להגיע לביתה לפחות שתי דקות. גיחכתי לעצמי, והוצאתי את האייפון מהכיס האחורי, ובדקתי את השעה האחרונה שאמי הייתה מחוברת. היא התחברה לפני כמה דקות, והיו כמה הודעות שהיא שלחה לי.
'איפה את?' 'אני צריכה שתודיעי לי מתי את בארווה, שלא אתחיל לדאוג ולהשתגע.' 'הכל בסדר?' 'אני דואגת. מימי, כשתראי את ההודעות תעני.'
גיחכתי לעצמי, והתחלתי לכתוב את ההודעה שלי.
'היי, מאמו. אני בארווה עכשיו. אני אחזור במשהו כמו ערב. אל תדאגי לי. תנוחי קצת. צהריים טובים.' הקלדתי ושלחתי לה. כיביתי את מסך האייפון, הנחתי אותו לידי והבטתי לכיוון השמיים. הרגשתי כאב חד במקום שהיה בחתך. הורדתי את הבד בעדינות, והדם המשיך לזרום. עברו כבר כמה שעות מאז שנחתכתי. והדם לא הפסיק לשנייה. הידקתי יותר חזר את קשר הבד, בתקווה שזה יעצור ולקחתי ספר קריאה שנח לידי והתחלתי לקרוא אותו.

•איה•
"היי, אימוש." התפרצתי לתוך הבית ורצתי לכיוון חדרי בלי שתוכל להשחיל מילה. פתחתי את דלות הארון, והתחלתי לבחור לי בגדים ללבוש. הייתי מסריחה ומלוכלכת, והייתי חייבת מקלחת דחוף. הוצאתי סוודר ארוך בצבע סכול עדין עם תמונה של נוטלה, טייץ שחור והלבשה תחתונה תאומה. נכנסתי למקלחת, הפשטתי את בגדי ונתתי לזרם החם לשתק אותי ולמכר אותי. אחרי חצי שעה של מקלחת חמה, הייתי חייבת לצאת והתחלתי ללבוש את בגדי. חזרתי חזרה לתוך חדרי, וסירקתי את שיערי הרטוב שנח בזהירות ובעדינות על גבי. לא עברה שנייה מאז שנכנסתי לחדרי, ודפיקה נשמעה על חלון החדר. נבהלתי והמסרק נפל מידי והסתובבתי בבהלה לעבר החלון. תום חייך לעברי חיוך מרגיע, וסימן לי לפתוח את החלון. אוח, הילד הזה משגע אותי. נאנחתי ביאוש ופתחתי את החלון. הרי אני לא יכולה להשאיר אותו תקוע מחוץ לחלון. וגם מפני שהתחיל לרדת גשם. הוא עבר אותו, ונכנס לתוך חדרי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי באנחה ושילבתי את ידי על חזהי. אני אשקר אם אומר שאני לא שמחה לראות אותו.
"אל תגידי שלא התגעגעת אליי." הוא אמר לי בגיחוך וליטף את לחיי בעדינות. תום הוא האקס זלי. אני אשקר אם אגיד שאני לא אוהבת אותו כבר. כי אני כן. רק מלשמוע את קולו המחוספס והגברי שלו אני מתחרפנת. וגם אם אני אתגונן, ואגיד שאני לא סובלת אותו מאז הבגידה, אני אשקר. יש לו שיער מתולתל ומבולגן, ועיניו בצבע שחור. רק מהביט בעיניו אני טובעת.
"תום, די. זה נגמר." מלמלתי והרחקתי אותו מימני.
"אני רוצה אותך, את רוצה אותי, מה רע פה?" הוא שאל והתעלם מדברי.
"אמרתי שזה נגמר." חזרתי על דברי בקשיחות ודחפתי אותו הרחק מימני.
"זה לא נגמר. עדיין לא." הוא מלמל ויכולתי להריח את ריח הבושם שלו מקילומטרים. הריח שלו גורם לי להשתכר. אוח אני שונאת אותו.
"אם היית באמת אוהב אותי, לא היית מנשק אחרות יום אחרי שאתה אומר את זה." רטנתי העצבנות ותפסתי את עצמי בידיים. אני לא הולכת ליפול בפח שלו. לא שוב.
"מה אני עוד יכול לעשות כדי לגרום לך לקנא?" הוא שאל ברטוריות והתקרב אליי שוב.
"לעוף מפה יעשה טוב לי." גיחכתי בהתחכמות ודחפתי אותו בפעם השלישית. "אני לא מתכוונת לפול בפח שלך. לא הפעם, תום."
"תפסיקי להשתפן. אני אוהב אותך אז אני אוהב אותך." הוא רטן והאיץ את אצבעו על החזה שלו.
"אני לא משתפנת, לא באלי להפגע שוב." התגוננתי בעצבנות וחזרתי להביט במראה ולסרק את שיערי.
"מתי פגעתי בך?" תום שאל וחיבק אותי מאחורה, מה שגרם לי לצמרמורת לא קלה לעבור בגופי. אני שונאת אותו, שונאת אותו ושונאת אותו אוח.
"כשבגדת בי?" עניתי בשאלה רטורית ובעצבנות והמשכתי לסרק את שיערי, ניסיתי כמה שיותר לא להתייחס לנשימותיו שהיו על עורפי.
"זו הייתה טעות חד-פעמית. והיא זאת שנישקה אותי." הוא התגונן בקול ומשך בכתפיו.
"תזכור שחד פעמית בא באריזות." מלמלתי בלחש ודחפתי אותו הרחק מימני.
"אני לא רוצה אותה. אני לא רוצה אף אחת אחרת, אני רק רוצה אותך." הוא אמר בקול ילדותי ואחז בפני בעדינות.
"אני לא מסוגלת לסמוך עלייך שוב, תום. נפגעתי המון ואתה יודע את זה." מלמלתי בעצבנות והאצתי את אצבעי על חזהו. הייתי על סף בכי, אך עצרתי את עצמי ברגע האחרון. אני שונאת לבכות ליד אנשים.
"אל תבכי, בבקשה אל. זה גורם לי להרגיש רע." הוא אמר בהתנצלות והרים את פני שהיו מוטות מטה.
"אני לא בוכה." אמרתי במהירות. ידעתי שאם אגיד עוד מילה אחת, אני בסופו של דבר אתפרק. הוא הוריד את ידיו מלחיי, ועטף אותי בחיבוק חם. כל כך שנאתי אותו באותו רגע. אני כל כך שונאת אותו. כשאני לידו, אני נהיית נערה אחרת. אני ממוכרת רק מהמגע שלו. אני שונאת אותו כל כך. בלי לשים לב, עטפתי את ידי סביב צווארו והנחתי את ראשי על כתפו.
"אני שונאת אותך." לחשתי לתוך אוזניו ועצמתי את עיני בחיוך.
"ואני אוהב אותך." הוא מלמל בצחקוק והתנתקנו מהחיבוק.
"תתני לי הזדמנות." הוא אמר בניסיון שכנוע. "כל מה שאני חייב זו הזדמנות. אחת. אחת ואני מבטיח לא לאכזב אותך. אני לא אחיה בעובדה שאת של מישהו אחר ולא שלי."
"הזדמנות אחת." קבעתי והצבעתי באצבע המורה.
"אחת." תום הסכים בדיברי והנהן בראשו.
"ואחרונה." הוספתי והוא הנהן בראשו.
"אז קיבלת אותה." מלמלתי בהיסוס וחיוך התנוסס על שפתיו.
"אני מאוהב בך, צרפתי." הוא צרח והקפיץ אותי האוויר.
"תום, תוריד אותי." צרחתי בצחקוק והוא מיד אחרי כמה שניות הוריד אותי.
"עד כמה שהתגעגעתי אלייך." הוא מלמל לתוך אוזני.
"גם אני אלייך." מלמלתי בלחש והסנפתי את צווארו. כל כך התגעגעתי לריח שלו.
"את מדגדגת אותי." הוא טען בצחקוק ורק הידק את חיבוקו. דפיקה קלה נשמעה בדלת חדרי, וגרם לי להבהל.
"איה, את פה?" קולה של אמי נשמע מבעד לדלת, ושוב דפיקה.
"כן, שנייה אני רק מסדרת פה." עניתי וסימנתי לתום להכנס לארון. לא עברה שנייה, ודלת החדר נפתחה. וסגרתי את דלת הארון במהירות.
"היי אימו." השתדלתי לחייך כך שלא תחשוד בכלום.
"הכל בסדר? חשבתי ששמעתי קולות." היא מלמלה בחשד והחטיפה מבט מתחת למיטתי.
"דיברתי בפייס טיים עם חברות." תירצתי וגיחכתי כך שלא תחשוד בכלום.
"כנראה דמיינתי שחשבתי ששמעתי קול של בן. לא משנה, האוכל מוכן. את יכולה לרדת לאכול." היא אישרה בחיוך ויצאה מחדרי במהירות.
"זה היה קרוב," מלמלתי ונאנחתי קלות.
"תום, אתה יכול לצאת מהארון." לחשתי אך בקול שהוא היה יכול לשמוע, ותוך כמה שניות הוא יצא.
"ובזה אני מכריזה, שתום יצא מהארון." צחקקתי והוא הביט בי בהפתעה.
"מה אמרת?" הוא שאל ולקח צעד לכיווני, ואני צעד אחורה.
"שיצאת מהארון?" היססתי בחיוך קטנטן. והוא המשיך לפסוע לעברי, ואני לאחור.
"את כלבה." הוא מלמל והצמיד את גופי לקיר, ואת גופו אליי. לא עניתי, רק הבטתי בעיניו השחורות ובגומה הקטנטנה שביצבצה באמצע הלחי כאשר הוא חייך.
"אתה צריך ללכת." מלמלתי והרחקתי אותו מימני כאשר שמעתי את אמי צורחת לי מהסלון לרדת. הוא נשק את שפתי בעדינותוהצמיד אותי אליו.
"אני שונא אותך." הוא מלמל בלחש ונשק את אפי.
"הדדי," עניתי בקריצה ובצחקוק והוא צחקק איתי.
"תדברי איתי בבית ספר?" שאל ברטוריות ופסע לעבר החלון.
"ביי." הנהנתי בראשי והוא כבר היה מחוץ לחדר. אלוהים, אני שונאת את הזה שאני אוהבת אותו. אני מטומטמת אני אפגע.