אמא,יש לי רגשות למדריך-פרק עשירי

כבר עברו שבועיים מאז שפגשתי את בן.
אני משתגעת בלעדיו. אתם מכירים את ההרגשה של חוסר שלמות? של השתוקקות למשהו בצורה מפחידה ? , כי זה מה שקורה לי עכשיו. אני לא יודעת מה לעשות,אני רק רוצה אותו. אותו לידי,,מתנשם לידי,שוכב על לידי,מנשק אותי.
״מאיה קומי את מאחרת לביהס״ , צעקה לי אמא בבוקר.
התארגנתי לביהס,אבל לא הרגשתי כאילו זה המקום שלי. לא הרגשתי שזה הדבר הנכון שאני עושה. שאני צריכה להיות במקום אחר.
לבשתי חולצת ביהס וטייץ שחור,לבוש רגיל אז בכל זאת יפה כשאת יודעת מה לעשות עם השיער האיפור והאקססוריז.
הגעתי לביהס. אחרי השעה השנייה קיבלתי הודעה מבן. ״בואי ניפגש בפארק״ לא עניתי לו כי ידעתי שזו לא הזמנה , אלא שזה חובה עליי להגיע. ״אולי גם הוא התגעגע אליי כמו שאני אליו״ חשבתי לעצמי.
אמרתי לסנדרה שאני לא מרגישה טוב וכך גם למורה ,והלכתי לפארק.
פגשתי שם את בן. מתוק כתמיד. לבש מכנס חאקי וחולצה שחורה שהולמת אותו בדיוק כמו שחולצה צריכה להלום גבר.
״התגעגעתי אלייך״ אמר לי בן.
״גם אני אליך. אתה ממש חסר לי,אני מרגישה את החסרון בכל מקום אליו אני הולכת. אפילו בבית לפני שאני הולכת לישון אני חושבת עליך ועל כמה אתה חסר. ״ אמרתי לו והיו לי דמעות בעיניים.
״אל תבכי. אני פה עכשיו. ובשביל שאני אשאר ליותר זמן, אנחנו צריכים למצוא מי צילם את התמונה הזו״
״הוא צודק״ חשבתי לעצמי. אין לנו הרי מה לעשות עד שלא נמצא את מי שצילם את התמונה. כדי שנוכל להפטר ממנה, לדבר עם האדם שצילם אותה, ולהמשיך להיות ביחד. אומנם בסתר אבל עדין, כל שניה איתו היא כמו שנה.
״אפשר נשיקה או שאת רוצה להמשיך לדבר אל עצמך ואל העצים?״ הוא אמר וצחק.
״בטח שאפשר, אבל אתה צריך לתת לי. אתה יודע כמה אני עצלנית חח ״ אמרתי והוא נישק אותי.