אני הבחורה ההיא. (4)

אני מתעוררת בהרגשה של רחמים עצמיים.
מסתבר שהייה מאוד מאוחר באותו לילה, ושנינו-אני ודמיאן נרדמנו.
אני מבינה שהגיע הזמן לחזור הבייתה וכנראה שההורים שלי דואגים לי נורא, אבל כשאני מפנה את המבט, דמיאן כבר לא שם.
אני קמה , ומבחינה בגופי החשוף. זה לא היה חלום, שכבתי עם דמיאן.
כאב ראש חזק תוקף אותי וכעבור רגע הוא נעלם. עשיתי מעשה אסור. לא כי "אסור לפי החוק לשכב בגיל 15" .. האמת היא ש.. הבטחתי לעצמי הבטחה, או יותר נכון נדר, שלעולם לא אתמסר לאף אחד אחריי מה שקרה בקיץ. לא הייתי מוכנה לזה נפשית, אבל הגוף שלי רצה את זה. הגוף שלי רצה את דמיאן בתוכי.
אני אוספת את הדברים שלי ורצה הבייתה. השעה 6 בבוקר אז כנראה שאף אחד עדיין לא ער, אז נותר בליבי עוד סיכוי קלוש להיכנס הבייתה ולמיטה ולהיות שם ללא חשש. אבל אין ספק שההורים שלי שמו לב שלא הייתי בבית, אחרי שהלכתי "ללמוד " אצל חברה. לעזאזל, התוכנית שלי ירדה לטימיון.
כפי שחשבתי, ההורים ציפו לבואי ופתחו את הבוקר בצעקות עוד לפניי שהספקתי להסביר להם ש"אני וחברה שלי למדנו כל כך הרבה שלא שמנו לב לשעה.. ואז נרדמנו." זאת לא הפעם הראשונה שאני משקרת להורים שלי, אז אפשר להגיד שנהייתי מומחית לדברים האלה. אחרי שהכעס שלהם עובר, אמא שלי מחבקת אותי ולוחשת לי:" למה לא אמרת כלום? דאגנו לך. זה היה נורא." ואני משיבה לה: "אני מצטערת. באמת מצטערת". ואז נכנסת לחדר שלי ומשלימה את שעת השינה שנותרה לי עד שאני צריכה לקום לבית ספר.
כשאני מתעוררת, אני מגלה שההורים שלי נתנו לי לישון ולא העירו אותי. אני שמחה אבל מרגישה ממש מוזר.. הם לא נחמדים בדרך כלל. אני קמה מהמיטה, ובודקת מה השעה. 9 וחצי. בחיים לא ישנתי עד השעה הזאת ביום בית ספר, אולי רק כשהייתי חולה. בקיר השמאלי בחדר שלי יש חלון גדול ורחב, ומאחוריו מרפסת. מכיוון שאנחנו גרים בקומה הראשונה , קל מאוד להגיע לשם. אבא שלי חושב שזה מסוכן ומכריח אותי לנעול אותו. כעבור כמה דקות אני שומעת דפיקה קלה על החלון, ואני מזיזה את הוילון. דמיאן עומד שם, ואני מאוד מופתעת. אני לא לובשת בגדים יפים, רק פיג 'מה מכוערת ואני גם לא מאופרת. למה הוא בא לכאן בכלל ?!
אני פותחת את החלון והוא נכנס פנימה. לפניי שאני מספיקה להגיד לו משהו, הוא תופס אותי ומנשק אותי בלהט. כשהוא משחרר את אחיזתו אני עדיין מרגישה את היד שלו על הגוף שלי. וזה כואב. אני אומרת לו: "מה אתה עושה כאן? ולאן נעלמת בבוקר?". הוא מהסס ועונה, "אה.. לשום מקום. באתי כי אני רוצה לדבר איתך." לדבר? מה הוא חושב לעצמו המפגר-מטומטם-חתיך-מושלם הזה? אני חושבת שאני יודעת לאן זה מתקדם.
"לדבר על מה?"
"עלינו." מן הסתם.
אני מחניקה את הדמעות במורד גרוני. "נו, דבר."
אנחנו יושבים על המיטה וידו מטיילת על פניי ברכות. "אני רוצה שתדעי, שאת הבחורה הכי נחמדה שהכרתי. אבל מה אנחנו? ".
מה זאת אומרת נחמדה?! אני רוצה להרוג אותו בשנייה הזאת. "מה אנחנו באמת? "
"אני רוצה שתגידי לי."
"אתה הבחור הכי סקסי בשכבה, כל הבנות רוצות לשכב איתך, אתה מושלם. ואני.. אני סתם הבחורה ההיא." הייתי כנה. מה יש לו לעשות עם מישהי כמוני בדיוק .
"אני מחבב אותך. אל תביני לא נכון. אני חושב שאת מאוד נחמדה סך הכול". הנה זה שוב.
"הבנתי." אני מסלקת אותו מהחדר שלי דרך החלון. "לך מכאן. לך מכאן עכשיו ! "
"מה ?! למה…" הוא ממלמל אבל אני יודעת מה המטרה שלו. "למה נתתי לך להיכנס לי ללב בכלל?! " ולגוף.. אני חושבת לעצמי.
כשהוא יוצא, אני נועלת את החלון כפי שאבא תמיד הזהיר אותי. למה הוא לא פה עכשיו?!
ולמה אני מתמסרת ככה לאנשים?!
זה כמו שהיה עם ברנדון בקיץ …
נתתי לו לחדור אליי . ללב ולגוף.
למה אני כזאת ?
למה אני אשמה בכך ?
בלי לשים לב, יורדת לי דמעה , ועוד אחת אחריה , ועוד אחת .