אני והחבר הדמיוני שלי – פרק 18
אוטובוס, פנה היישר אליי, לא ידעתי לאין לרוץ, הייתי בלחץ,
שמעתי את דניאל צועק ואומר: "לאאאא!! אדל!!"
הסתובבתי רצתי בכל כוחי,
ראיתי את דניאל רץ אליי, הוא באה ודחף אותי לצד,
והאוטובוס דרס אותו, ולא אותי.
האוטובוס עבר, רצתי לדניאל..בכיתי,
אבא שלי הזעיק אמבולנס.
האמבולנס הגיע.
באו 3 אנשים, אחד אמר לי: "את לא יכולה לבוא! את קטינה, אבל
האיש שעומד מאחורייך יכול לבוא!"
הסתובבתי וראיתי את אבי.
אבא שלי אמר לי: "אני יתקשר אלייך, ויודע לך, הכל היה בסדר, אני מבטיח!!"
הוא נישק מצחי ונסע, אם האמבולנס ועם דניאל.
בכיתי..רצתי לבית.
אמא שלי שאלה אותי: "מה קרה?? למה את בוכה?"
אני בכיתי וחיבקתי אותה,
לא יכולתי לדבר! אחרי כמה דקות..
עניתי לאמא שלי: "א-אמא, דניאל נ-נ…דרס."
אמא שלי, שאלה אותי: "מה?? איך?? למה?? מתיי??"
עניתי לאימי: "אני ואבא ודניאל, התווכחנו בחוץ,
ואז אבא שאל שאלה, והייתי בהלם מימנה,
ואז ברחתי, רצתי ואז הגיע אוטובוס, הוא פנה
היישר אליי, והייתי בלחץ..דניאל רץ אליי,
ודחף אותי הצידה, ואז במקומי דניאל..נ-נד…רס.."
התחלתי לבכות, אמא שלי הביאה לי מים, הרגיע אותי,
אמא שלי שאלה: "ואז הזמנתם אמבולנס?"
אני עניתי: "כן, אני רצתי לנסוע אבל לא נתנו לי כי..אני קטינה, אבא נסע!"
אמא שלי שאלה: "רוצה נלך לבית חולים?"
אני עניתי בשאלה: "אבל..אמרו שאני קטינה"
אמא שלי אמרה: "לא נורא..נלך"
הזמנו מונית ויצאנו..
תגובות (1)
אני לא ממשיכה עד שיש לי 2 תגובות : )