אני והחבר הדמיוני שלי – פרק 4:)

אנחנו הגענו לבית של דביר הבית שלו ענק וילה ענקית,
ראיתי מבחוץ מלא נערים חתיכים,
אני ביקשתי מאנה לפני שנכנסנו: "את יכולה לא לעזוב אותי, בבקשה?"
היא אמרה לי: בטח, שאני לא העזוב אותך,
יאללה בואי ניכנס" נכנסנו הבית היה מלא בנערים ונערות,
אני אמרתי שלום לכולם, כמובן שאפחד לא שמע אותי,
אפחד לא שם לב עלי אני זזתי לצד ופתאום לא ראיתי את אנה,
אני התיישבתי על הספה, ישבתי במהלך שעתיים לבד!
בלי אפחד, בסוף יצאתי לבחוץ לנשום אוויר,
ישבתי בגינה של דביר, על הספסל לבד,
ואז אחרי כמה דקות, מישהו נגע בי,
הסתובבתי, וראיתי נער חתיך מושלם,
הוא היה נראה לי צרפתי, הוא אמר לי: "קר לך?"
עניתי לו: "האמת שקצת.." הוא הוריד את הז'קט שלו וכיסה אותי,
ואז הוא שאל: ועכשיו קר לך?" חייכתי ועניתי לו: "לא קר לי עכשיו, תודה!"
הוא חייכך עלי ושאל אותי: "אפשר לשבת ליידך?"
עניתי לו: "אם אתה רוצה." והוא אמר: "בטח שכן"
ישבנו בלי לדבר כמה דקות…ואז אני שאלתי: "איך קוראים לך?"
הוא ענה לי: "דניאל" ואני הייתי מופתעת כי החבר הדמיוני שסיפרתי לחברות שלי,
קראו דניאל, ושאלתי אותו שוב: ובן כמה אתה?"
הוא ענה לי: "14" אני הייתי מזה מופתעת גם לחבר הדמיוני שסיפרתי לחברות שלי,
גם היה בן 14, וואי,
איזה צירוף מקרים. ואז הוא הסתכל עלי,
ושאל אותי: "איך קוראים לך?" אני עניתי לו: "אדל"
הוא היה גם מופתע, שאלתי אותו: "למה אתה נראה מופתע?"
הוא ענה לי, בשאלה: "את מאמינה בצירופי מקרים?"
עניתי לו: "כן!!!" לא ידעתי למה הוא מתכוון, ואז הוא התחיל לספר לי.
"אני נראה מופתע, אני לא יודע בדיוק איך להסביר את זה אני,
המצאתי חברה דמיונית ואמרתי לחברים שלי את זה,
ואז ביקשתי סליחה בגלל ששיקרתי וחבר הכי טוב שלי דביר עזר לי,
לספר את האמת כולה, ולך קוראים בדיוק כמו החברה הדמיונית שלי,
ואת לא תביני למה המצאתי חברה דמיונית."
אני הייתי במתח, ושאלתי אותו: "למה, המצאתה?" הוא ענה לי:
כי לכל החברים שלי יש חברות ורק לי אין, אני תמיד הסתובבתי לבד,
ואני חושב שקינאתי! עכשיו את מבינה, למה נראתי מופתע?" אני פתחתי את הפה,
הייתי כל כך מאמינה בצירופי מקרים, לא דיברתי כמה דקות,
והוא שאל אותי: "מה קרה?" אני עניתי לו
"אני מזה מאמינה בצירופי מקרים לי זה קרה אותו הדבר רק..אם חבר דמיוני"
הוא חייך עלי ואמר: "את האחת שלי!" ואז הוא נישק אותי.