בין הגלים- פרק עשרים ותשע- סם

בין הגלים- פרק עשרים ותשע: סם
-מנק' המבט של קרולוס
'לפעמים החיים הולכים להכות אותך בראש עם לבנה. אל תאבד את האמונה. אני משוכנע, כי הדבר היחיד שדירבן אותי להמשיך, היה שאהבתי את מה שעשיתי. אתה חייב למצוא את מה שאתה אוהב. זה נכון לגבי עבודה כפי שזה נכון לדבי אהובתך. העבודה שלך הולכת למלא חלק גדול מהחיים שלך והדרך היחידה להיות מרוצה באמת היא לעשות מה שאתה מאמין בו כעבודה גדולה, והדרך היחידה לעשות עבודה גדולה היא לאהוב את מה שאתה עושה.'- סטיב ג'ובס.

התיישבי בספסל, מחוץ לפנימייה, הבטתי בכל הילדים המתרוצצים ממהרים לכיוון הוריהם. מתוך כל הנערים, נופר ותאיר נגלו לעיניי.
עבר שבוע. היום יום שישי. רוב הפנימייה הלכו להיות עם ההורים. והיום בכלל אין שעת עוצר, אז הם יכולים לחזור באיזה שעות שהם רוצים. הבטתי בנופר, שהלכה לכיוון איזה נער וחיבקה אותו. הנער הזה היה אח שלה ככל הנראה. הפעם האחרונה שראיתי את נופר, היה לפני שבוע. בדיוק שיצאתי מהחדר, והיא פתחה את דלת חדרה. עמדנו אחד מול השנייה, ודקה שלמה עסקנו רק בלהביט אחד בשניה. העיניים שלה, הירוקות האלה. שגורמות לך לשקוע רק מלהביט בהם. היא לבשה חולצת טופ פירחונית, עם חצאית תואמת ומגפי ד"ר מרטינס(?) לבנות חלקות. שיערה הזהוב היה פזור, ונפל על כתפיה ועל גבה. היא הביטה בי, ואני בה. כהה במשך דקה שלמה, עד שהשביט הזה בה והרס את כל הרגע. הייתי אדיוט שלא נלחמתי עלייה, שבמקום לגרום לה לאהוב אותי גרמתי לה לשנוא אותי. הייתי אידיוט, שנתתי לה ליפול לי בין הידיים. ולגלות שהיא עם שביט, גמר אותי. לאט לאט, הפנימייה 'התרוקנה' והיו מעט ילדים. קמתי מהספסל ודרכתי על הסיגר שהתקטנה לי. התחלתי לפסוע לעבר החדר. בדרך מבטי נתקע על שהיט, שישבו לידו כמה בנות.
"תגיד, אין לך חברה?" שאלתי בקול עצבני. אז נופר החליטה להיות בסוף שבוע אצל אחיה אז הוא החליט לבגוד בה?
"אני רואה שהיא לא נמרחה עלייך בשנייה הראשונה שהיא נפרדה מימני." הוא גיחך בזלזול.
"נמרחה? בואנה יא בן זונה אל תלכלך עליה." אמרתי בקול עצבני והרגשתי את ידי מתכווצת לאגרוף.
"למה מה תעשה לי?" הוא שאל בעצבים ונעמד למולי.
"להתרחק." קול נשמע מה שגרם לי ולשביט להתרחק.
"מה קורה פה?" בר שאל והביט בנו בבילבול.
"מה שקורה פה זה שיש לו חברה כלבה והוא לא מוכן להודות בזה." שביא אמר בגיחוך מזלזל.
"וואלק, יבן של זונה עוד פעם תדבר ככה לנופר, אני אפוצץ אותך." צרחתי עליו בעצבים וידו של בר משכה אותי לעבר החדר.
"מה נסגר?" הוא צרח עליי כאשר סגר את דלת החדר.
"מה שנסגר זה ששביט הוא חרא ילד שמלכלך על חברה שלו," אמרתי בעצבים והסתובבתי בחדר במעגל.
"סליחה?" בר שאל טיפה בהלם ושילב את ידיו על חזהו.
"אחרי שהם נפרדו הוא מלכלך עלייה." צעקתי בעצבים בגיחוך מזלזל.
"הם נפרדו?" הוא שאל בצרחה קלה. "מה? איך? למה?" הרמתי את כתפי ללא יודע ונאנחתי.
"מה איתך ועם תאיר?"שאלתי וניסיתי להעביר כמה שיותר מהר.
"אין איתי ועם תאיר." הוא מלמל בניסיון התחמקות והזיט את מבטו לכיוון אחר.
"אתה סיפרת לה והיא קיבלה את זה לא טוב?" שאלתי ולחצתי על עיניי. הוא הנהן בראשו. היה שקט של כמה שניות. לא מהשקט המביך, פשוט היינו צריכים את השקט הזה.
"לפני שהיא נסעה…" בר מלמל ושיחק עם אצבעותיו. הרמתי את מבטי אליו והבטתי בו בשאלה. "היא באה אליי לחדר. בדיוק הייתי פה עם בחורה ותאיר ראתה את זה. אני כל כך טיפש." הוא מלמל בעצבים ובאכזבה על עצמו. "ואתה לא ניסית לדבר איתה?" שאלתי בדאגה. בר תמיד היה כזה. הוא היה מתאהב, ובין אם הבחורה הייתה פוגעת בו או הוא בה הוא היה שוכח את הכל בעזרת אלכוהול ומשחק בבנות על ימין ועל שמאל.
"מה יש לדבר? היא לא רוצה בכלל לפנות אליי." אמר בעצבים ומשך בשיערו.

-מנק' המבט של בר
"תנסה, אין לך כלום להפסיד." קרולוס אמר לי בניסיון שכנוע. צודק, אני חייב לנסות. לפחות לדעת מה היא חושבת על זה. תאיר חשובה לי. כל כך חשובה לי. ואני לא נולך לפספס אותה.
"טוב, פרשתי." מלמלתי וסגרתי את מתג האור שהיה לידי.
"כלב." קרולוס פלט בעצבים, כי לא נתתי לו זמן להחליף בגדים, וצחקקתי. נשכבתי על מיטתי, וכיסיתי את גופי בשמיכה דקיקה. עצמתי את עיניי, ותוך דקות ספורות נרדמתי שבראשי מתרוצצות מלא מחשבות ושאלות שלא היה לי את תשובתן. טפטופים של גשם טיפטפו על החלון, וגרמו לרעשים. פקחתי את עיניי בזהירות, וקמתי ממיטתי. הבטתי לכיוון שעון התקרה, והשעה הייתה מוקדמת. שש לפנות בוקר. כולם ישנים. לבשתי את נעלי הוואנס שלי, ומעלי לבשתי בגדים חמים ויצאתי למחוץ לחדר. יצאתי לגינה, והתיישבתי במדרגות הייבשות.

-מנק המבט של תאיר
'אתה חייב להבין שפחד הוא לא אמיתי, הוא תוצר של המחשבות שלך. אל תבין אותי לא נכון, סכנה היא אמיתית בהחלט, אך פחד הינו בחירה.'- העולם שאחרי

ארזתי את מזוודותי, וניסיתי כמה שיותר לא להזכר במה שקרה בלילה הקודם. מחיתי דמעה קטנטנה שירדה במורד לחיית זה לא יכול להיות אני. אני לא זוכרת כלום. הראש שלי כאב ברמות, ולא נתן לי לזכור רגע אחד ממה שקרה אתמול במסיבה. לפחות את המסיבה אני זוכרת. "מוכנה?" קולה של נופר בצבץ מבעד לדלת הלבנה של חדרה שהיה צבוע בצבע תורגמן עדין.
"אה-הא." מלמלתי בלי מצב-רוח וגררתי אחרי את המזוודה. פתחתי את דלת החדר וסגרתי אחרי.
"קרה משהו?" נופר שאלה בדאגה והניחה את ידה על כתפי.
"לא סתם… בר." מלמלתי מסיטה את מבטי למקום אחר. ברור שבר הייתה הסיבה העיקרית. אני שכבתי עם מישהו. למרות שהתכוונתי לשכוח הכל הערב, אבל הגזמתי. אני לא זוכרת כלום, אני זוכרת שישבתי על הבר עם נופר ושתיתי משקה כל-שהוא. וזה משקה שלא מזיז לי. יכול להיות ששמו לי סם במשקה בלי שאראה? וזה נובה לזה שבבוקר הייתי במיטה עם דניאל חצי ערומה?
"תאיר את פה?" נופר קראה לי.
"מה? כן…" מלמלתי במוזרות וניסיתי לפקס את עצמי.
"מה נסגר?" היא שאלה בחצי צעקה ובדאגה.
"כלום. שנלך?" שאלתי וחייכתי חצי חיוך שככל הנראה היה מזויף כמובן שלא חיכיתי לתשובה, ופסעתי לעבר המכונית של דניאל.

– מנק' המבט של דניאל
ישבתי במכונית ואכלתי את עצמי על מה שקרה. ברור שידעתי שהיא הייתה שיכורה. ועוד יותר בגלל הסם ששמו לה. ואני כמו אידיוט החלטתי לנצל את זה. אני כל כך מטומטם.
"היי אחי האהוב." נופר נכנסה לתוך האוטו ואמרה בהתחנפות וחיבקה אותי. צחקקתי .
"ומה כל האהבה הזו?" שאלתי בהתגרות וקרצתי לעבר נופר.
"אסור להתגעגע לאחי הגדול?" היא שאחה בהתגוננות ולאחר מכן תאיר נכנסה לתוך המכונית. היא הייתה נראית מצוברחת, אבל לא נתתי לזה להשפיע עליי כל כך כדי שלא תתחיל לחשוד.
"בר שואל אם את בסדר," נופר קיפצה ואמרה לתאיר.
"ומי זה בר?" התערבתי בסיפור והבטתי בנופר דרך המראה.
"ידיד בפנימייה שמאוהב בתאיר." נופר ענתה לשאלתי וקרצה לעבר תאיר.
"כלבה." תאיר סיננה בצחקוק והניחה את האייפון על פנייה בניסיון לא לשים לב לסומק שעלה על לחייה. אני כל כך מטומטם. הרסתי לתאיר ולבר את הזיכויים להיות זוג או בכלל שתאיר תעשה את זה בפעם הראשןנה עם מי שהחא אןהבת. אני חייב לגרום לה להאמין שלא קרה ביני לבינה כלום. אבל כבר מאוחר, היא יודעת הכל. נו כוסאמו איך הסתבכתי.