בלאד : השקרים של לוס – פרק 14

יצאתי מחוץ לבר , מתקשרת ל"הוא."
"למה לקח לך כול כך הרבה זמן להתקשר?" הוא שאל .
"הזמינו אותי לבר , אלי נמצא לא רחוק ממני . אתה יודע , בר זה לא מקום ליחידים." אמרתי בעצבנות , כשהסכמתי לעבוד בשבילו אף אחד לא אמר שאני יעשה בדיוק מה שהוא מבקש , מתי שהוא מבקש .
"מצאנו את הדברים של רוזלין ורקס גרין , הם התחילו לבדוק את הנושא של משפחת הדם , את
יודעת על זה משהו? זה ניסוי שלהם כבר הרבה מאוד שנים ואני לא ידעתי על זה , רקס אף פעם
לא סיפר לי." ניסיתי להיזכר אם פעם שמעתי את המילים משפחת הדם אבל הם לא עלו במוחי ,
אפילו עוד לפני שהם נעלו , כשהם היו יושבים איתי ומלמדים אותי לשלוט בכוחות שלי הם אף פעם לא הזכירו את משפחת הדם .
"זה לא נשמע לי מוכר , מצאתם אצלם בדברים עוד רמז ? כיוון מסוים?" שאלתי בתקווה , אין כיוונים , אין רמזים , שום דבר שיסביר להם הזוג נעלם . הרבה יומנים שלהם נעלמו , נשרפו ושום זכר לא נשאר להם . אבל הגיע הזמן לחפור עמוק בזכרונות , בעבר ולא משנה עד כמה שזה כואב למצוא את הדרך הנכונה אליהם . והמשימה שלי , המשימה הכי קשה הוא להרחיק את אלי מגילוי האמת ."אנחנו עכשיו עומדים להיכנס לחדר של אלי , הוא עדיין בבר?" סובבתי את מבטי מבעד לכתפי והסתכלתי דרך החלון השקוף , אלי ישב לצידו של שון ודיבר איתו . ליאה וקיילה צחקו עם ארינה על בדיחות שרוי סיפר להם ושאר השומרים היו עסוקים בדברים שלהם .
"כן , אל תדאג אני אשלח לך הודעה אם הוא התכוון לעזוב ." זיכרון קטן קפץ למוחי "תכנסו לחדר שלי ותחפשו תיבת עץ סינית , אמור להיות בתוכה מפתח כסוף . אני זוכרת שרוזלין נתנה לי אותו בגיל צעיר ואמרה שבתור דמפרית הדם של ממלכת בלאדליינס אני אצטרך אותו . אולי הוא יוביל למקום מסוים בחדר שלהם , אני לא יודעת." שכחתי לגמרה מהמפתח , יכול להיות שהוא רמז לסיבה שהם נעלמו מעל פני האדמה , כולם הכירו אותם , הם היו החוקרים של כוחות הדם. הם ידעו את כול הסודות מאחורי הכוח שלי , סודות שאני אפילו לא ידעתי שהם קיימים.
סודות אפלים .
"אין בעיה , אני מקווה שאת צודקת." נתקתי את השיחה .
גם אני מקווה .
צרחה חדה נשמעה מאחד הרחובות הרקים , הלכתי ורצתי באותו הזמן לכיוון פינת הרחוב שפונה לסימטה חשוכה שאף אחד לא נמצא בה . רכנתי להסתכל על מה שקורה שם וראיתי אותה , את קרודליה , אחותם של לטו וג'ראררד . שיערה האדום היה פרועה , חולצתה הייתה קרועה באזור הבטן והחצאית שלה הייתה מוכתמת בדם . שבחנתי את הערפד ראיתי את הסמל , הסמל של אלי. צעדתי אליו במהירות , נותנת לעקבים שלי להשמיע קול בשביל להזהיר אותו.
"לוסי!" יבבה קרודליה , גופה פרפר על הרצפה והערפד שעמד מעליה , מפיו נטף דם והוא הריח מוזר . הוא היה חולה , חולה בפוליציטמיה מחלת דם שגורמם לדם לזרום באיטיות ולדם לקרוש .
נשמתי לרווחה "יש לך שניה אחת לברוח מכאן!" אמרתי לו כשאני מרגישה את הכוח משתלט עלי , לא היה לי זמן להרוג אותו , נישמתה של קרודליה הלכה ודהחה ואני לא בטוחה שיש בכוחי משהו לעשות .
נעצתי את ניבי בזרועי ונתתי לה לשתות את הדם שלי , באותו הזמן ניסיתי לגרום לחיידקי המחלה לצאת מהדם שלה . אני מרימה את זרועי מעל החורים בצווארה ועוצמת את עיניי , נכנסת אל תוך מערכת הדם שלהם . בפקיחת העיניים יכולתי למצוא את עצמי שם , רואה את הוורידים שלה , את הדם שלה זורם ונקרש באיטיות . מוח העצם שלה גורם לכדורי הדם שלה להתרבות והגוף שלה לא עומד בזה . כמה פעמים שהמחלות דם תפסו אותי לא מוכנה , אני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם זה . המחלה שלו מתקדמת ואין לי זמן לקחת אותה לבית חולים שיעשו לה כימותרפיה.
אוי לא , נשאר רק דבר אחד לעשות .
"את תצילי אותי?" היא שאלה , מולי שוכבת חברה טובה שלי מגיל ארבע עשרה , מבוגרת ממני בשנתיים והיא מפרפרת . היא שואלת אותי אם אני הצליח להציל אותה אבל רוב הסיכויים שלא ואין לי את האומץ לומר לה שאולי אלו הדקות האחרונות שלה .
"תחשבי חיובי ותעצמי עיניים." אמרתי לה בגמגום , לא מצליחה לשלוט בכוחות שלי כי ידעתי שמה שאני אמורה לעשות עכשיו הוא לנקז אותה , להוציא לה את כול הדם יחד עם המחלה ואז יש לי שתי דקות על השעון להוביל את הדם של האחים שלה לגוף שלה . יש לי שתי דקות להציל אותה עד שהלב שלה מפסיק לפעום .
אני לוקחת נשימה עמוקה ומתרוממת על הרגליים , יוצאת מהמערכת הדם שלה ומביטה בה מלמעלה . אני מרימה את כפות ידיי מעל גופה ומנסה לסדר את הנשימה שלי , עד כמה שהלב שלי דופק מהר , ולא משנה כמה פעמים הייתי במשימות מוות אף פעם לא עזרתי למישהו שהוא חלק מהחיים שלי . האדם שעזר לי בשלוש שנים האלו , יש לה משפחה , יש לה ארוס ואני היא התקווה האחרונה שלה .
במהירות ובזהירות התחלתי להוציא את הדם שלה בצורת שרשראות מהחורים בצווארה , ושופכת אותו על הרצפה שהייתה כבר בצבע אדום . הרחוב היה ריק ולמזלי הרב לא היו עיניים סקרניות שסקרו אותי ולא נתנו לי לעשות את העבודה שלי .
הוצאתי את הדם והגוף שלה הפך להיות קל יותר , שתי הדקות שלי מתחילות עכשיו .
הרמתי את הגופה שלה בשניה הייתה בבר , פותחת את הדלת בבעיטה וצורחת ללטו ולג'ראררד לצאת החוצה במהירות , כשהם ראו את הגופה שאני מחזיקה בלי לומר מילה הם יצאו בריצה .
"קרודליה , מה קרה לה?" גמגמם לטו .
"תנשכו את הידיים , מהר , אין לי זמן!" אמרתי במהירות מסתכלת עליהם נושכים את הורידים שלהם , נעמדתי על הרגליים והתחלתי להזרים את הדם שלהם לגופה של קרודליה . אני רואה את הדם יוצא בשרשראות מהחורים בזרועתיהם אל החורים בצווארה של קרודליה , הוא זורם באיטיות וממלא את מערכת הדם שלה מחדש , הלב שלי דופק במהירות ואני סופרת בליבי את הזמן שנשאר ולא נשאר לי הרבה .
דמעות זורמות בעיניי לטו וג'ראררד וגורמים לי לדמוע גם כן , עיניים סקרניות הסתכלו עלי מזרימה את הדם בעזרת הכוח שלי , מלמולים נשמעים מכיוון הבר ואני רואה אותו , את הערפד הבן זונה ששותה לו לצידו של אלי בלי שהוא שם לב בכלל למה שהוא עשה ולמה שהוא גרם . אני נשבעת אם אני לא מצליחה לעזור לה , אלי והערפד מאוד הצטרו על כך שהם מכירים בכלל את השם שלי.
"זהו." אמרתי ונערתי את כפות ידיי בשביל לא לשלוט יותר בדם . מצמצתי בעיניי בשביל שהן יחזרו לצבען הנורמלי והקשבתי , הקשבתי בזהירות לליבה של קרודליה , מערכת הדם שלה נקיה בלי שום חיידק אחד קטן שרצה לשחק איתי במחבואים .
אני מקשיבה , הלב שלי לא נח , הנשימות שלי נהיות כבדות ואני מנסה לחשוב חיובי בשביל האחים אבל אני לא מצליחה , אני רק חושבת על נקמה וזה הדבר היחיד שעולה לי בראש .
עצמתי את עיני בשביל להדחיק את כול הקולות מסביב וברגע ששמעתי 'בום', נשמתי לרווחה .
"שמעתם את הבום נכון ? זה לא היה רק אני?" האחים לא יכלו לזוז , הם רק הסתכלו על אחותם ששכבה חסרת הכרה על האדמה וליבה פעם בחולשה ובאיטיות , אבל הוא פעם וזה הדבר הטוב.
"שמענו לוס , תודה לך." אמר אחד האחים , מרוב שלווה לא יכולתי לזהות את האח .
נכנסתי אל תוך הבר ברעש ובצעדים כבדים , נותנת לאחים להיות עם אחותם , אני מביטה על הערפד שישב ליד הבנות וצחק איתן . אני מביטה בו במבט שאף אחד לא רוצה לפגוש , חושבת על מה לעשות לו כי להרוג אותו ? לא בא בחשבון , ואם כבר להרוג אז זה באיטיות ובכאב רב .
הערפד הרים את ראשו וקפץ "אני מצטער , אני מצטער," הוא מלמל אבל אני התעלמתי מהדברים שלו , הרמתי את כף ידי והחזקתי אותו באוויר , נותנת לו להיחנק ולדם בגופו לצאת החוצה דרך פיו . הוא השתעל והשתעל ואני התעלמתי מכול הצעקות והנעיצות שהיו לכיווני .
"לא רק שנשנשת את הגרון של חברת ילדות שלי אלא עוד החדרת את מחלת הפוליציטמיה שלך לדם שלה , אתה רוצה לדעת מה זה לנקז את כול הדם שלה מחוץ לגופה ואז יש לך שתי דקות בשביל להציל אותה?" בעזרת כוחותייה גרמתי לו להגיע למולי , הכנסתי את כף ידי אל גופו ותפסתי בליבו , לוחצת עליו וערפד צורח כמו שהוא לא צרח מעולם .
שמתי לב שאלי כשהוא כיוון לראשי את האקדח שלו , אפילו לא יחסתי חשיבות למצב כי אני יכולה להרוג אותי ולברוח לפני שהוא בכלל יספיק למצמץ .
"תעזבי אותו." הוא אמר בקול קר .
לא אמרתי מילה אלא הבטתי בו במבט שלי , עיניו של אלי נפערו לרווחה אך הוא לא נסוג . כול מי שהביט בי עכשיו הבין עד כמה הוא לא צריך לעצבן אותי , עד כמה עדיף לו להתרחק ממני ואם הערפד הזה היה באמת מהעיר הזו הוא היה יודע שבעיר הזאת לא מנשנשים גרונות של אנשים.
"לוס." נכנסו האחים עם קרודליה על זרועתיהם .
הסתובבתי לעברם עם הערפד באותו הזמן שידי עדין בתוך גופו "זה הוא?" הם שאלו , אני הבטתי בערפד מכף רגל ועד ראש וניסיתי שלא לחייך את החיוך המפורסם שלי .
"לא אכפת לכם שאני ישאיר לי מזכרת נכון?" הם הביטו בי בבלבול ואני רק דחפתי את גופו של הערפד והוצאתי את ליבו , אחרי שאני ניפצתי אותו זרקתי אותו לכיוון האחים "תקחו את קרודליה לבית חולים , שיזריקו לה אינפוזיה למספר ימים." באותו הרגע האוזניים שלי צלצלו ברגע שאלי פלט כדור מהאקדח שלו לעבר גופי , זה היה הדבר האחרון שזכרתי לפני שהרגשתי אותו בליבי .