דם כחול | 7(וולדוש,אחרון)

אני קמה למשקל של הגוף שלו מכביד עליי. הוא נושם לצווארי ומעביר לי צמרמורות בגוף.
אני מנסה להסדיר את הנשימה, אבל זה קשה.ככה.
"קום ממני" אני מנסה להעביר בקלות. הוא מתעלם.
אני מרגישה את השפתיים שלו נצמדות לי לצוואר. טעות?
"דיי… תתני לי" הוא ממלמל כמתעורר משינה עמוקה. אני הודפת אותו בכל הכוח שיש לי.
הוא פוקח את העיניים ברגע.
"מה!? את לא יכולה להכחיש שאת בדיוק באותו המצב!!" הוא צועק. הוא עצבני. אמן שאף אחד מבחוץ לא שמע.
"איזה מצב!?" אני ממהרת לסנן בקור ושקט. הוא נועץ בי מבט.
"את מרגישה אליי משהו." הוא מתקרב. אני מרגישה צמרמורות בכל רחבי הגוף. אני מתרחקת, והוא מתקרב.הדלת של המרפסת נפתחת ולאט לאט אני נדחקת לדפנות .
אני מחליקה. הוא תופס אותי בידו החסונה והקרה .
"תודי בזה. תודי." הוא מסנן. הקול שלו על סף שבירה. אני מרגישה את הדמעות מאיימות לפרוץ. לא, זה לא הזמן. זה לא.
"ובמה זה יעזור לי!? אתה יודע כמה התנגדות יש אצל בעלי דם כחול… לזן שלך?!" אני מייבבת. הוא מחייך ומושך אותי
אני מרגישה את הקור שלו עוטף אותי. אני מרגישה כאילו אנחנו לבד בעולם. אני מרגישה את הפעימות המהירות של ליבו, שלא ידעתי שבכלל קיים.
, זה התחיל מתוך התערבות… בתולה עם דם כחול… וזה הסתיים… תראי אותי. אני נמושה." הוא אומר. אני מחייכת ומנגבת את הדמעות בשרוול של הפיג'מה הדקיקה שלי.
"אתה הכי גבר שהכרתי במשך המאות שבהן חייתי" אני אומרת בכנות.
אותו הלילה איבדתי את בתולי, ואת צלם האנוש האחרון שנותר בי.
כן, אני עדיין בעלת דם כחול.
בעלת דם כחול מהזן שלו.
בבוקר שלמחרת, ארזתי את המציאות החדשה שלי. שלא כלולה בשמלות הנפוחות והבולשיט האחר.
נדדנו, למקום שבו יכולנו לחיות בשקט.
ושושלת הדם הכחול?
מתקיימת.
ובקרוב יתווסף נצר חדש ומשוכלל….
נצר לשושלת הדם הכחול, וזן אביו….
יחד.
שבירת המוסכמות.
ואני שמחה שכך.