הוא.

הוא אהב את הדרך שבה היא הייתה תלויה בו.
הוא נכנס לחדר מלא במילים שהיו צריכות להיאמר מזמן.
הוא הצליח לראות איך לאט לאט פניה החמות והמזמינות מתרוקנות מהבעה.
לפני שיצאה העיפה בו מבט אחרון, הוא הכיר אותה כל כך. את כל מבטיה. אך את המבט הזה מעולם לא פגש.
הוא ידע ששום דבר לא יחזור להיות כמו קודם.
כשיצא מהחדר קלט במבטו זוג הורים מתווכחים כשילדם ממרר בבכי.
גם הוא היה פעם הילד הזה.
הוא נכנס לדירתו, הוריד חולצה ונשכב במיטה.
האוויר היה דחוס ומלא אבק,
הוא הדליק את הרדיו, שיר ילדותו התנגן.
הוא הדליק סיגריה שמצא במגירה המעופשת בשידת מיטתו.
מילות השיר היכו בו כמו בעבר, חזרו על עצמם בראשו ללא מנוחה
"אהבה היא טבעית ואמיתית, אבל היא לא בשבילך יקירי".