"הזמנים שחלפו, זכרונות שנצברו" – פרק שמיני

פרק 8 – לספר לו

צלצול אחד, צלצול שני, צלצול שלישי, ניתוק.
דמעות מתגלגלות במורד הלחיים, נשימות מואצות ודופק לב מהיר.
ראש פועם בחוזקה, עיניים אדומות ונפוחות.
"לעזאזל," מלמלתי והנחתי את הטלפון על שולחן השיש הירקרק.
"סליחה, את בסדר?" שמעתי קול צרוד מעליי. הרמתי את מבטי ועיניי פגשו בעיניים ירוקות, שמסביבן קמטוטים קטנים ועור לבנבן. אישה זקנה עמדה מולי, פניה מקומטות, אך יפות ועדינות. שפתיה התעקלו לחיוך קטן, בזמן שהיא התיישבה על הכיסא שמולי.
"את צריכה שיחת טלפון הביתה?" האישה שילבה את ידיה על החזה שלה והביטה בי בסבלנות אין קץ.
"לא, תודה." חייכתי חיוך קטן והשפלתי את מבטי אל נעליי העקב השחורות שלי. לפתע, הן נורא מעניינות.
"אז למה בחורה צעירה כמוך יושבת במתחם האוכל בקניון ובוכה?" חייכה מעט האישה הזקנה.
"לפעמים לא צריך סיבה בשביל לבכות." שיקרתי בנועם.
"לא בוכים סתם, לא מזילים דמעה על משהו סתמי." אמרה האישה בחוכמה, בזמן שאני אבדתי את מילותיי.
"זה… קשור לילדה שלי." אמרתי בשקט. תמיד ששמעו שיש לי ילדה, ישר חשבו שאני צעירה מדי כדי לגדל ילדה, אבל… טוב, הם צדקו. אני לא מסוגלת לגדל ילדה בכוחות עצמי, ולכן מסרתי אותה. אבל עכשיו, היא כל העולם שלי. אני מתגעגעת אליה כל כך.
"אני ילדתי את הבת הבכורה שלי כשהייתי בת שבע עשרה," הזקנה קמה מהכיסא וחייכה אלי חיוך אחרון לפני שאמרה,
"בשום מחיר שבעולם, לא הייתי עוזבת אותה."
והלכה.
***
הדפתי את דלת הכניסה ונכנסתי לבית,
"הבאתי המבורגרים," קראתי, ידעתי שאדם בבית. אני מקווה שאני לא אתקל שוב בניתאי הזה, כי הוא לגמרי מלחיץ אותי.
"מעולה," אדם יצא מחדרו, לבוש במכנס טרנינג שהיה רופף על מותניו.
"אתה רעב?" צחקתי והנחתי את השקית עם ההמבורגרים על השולחן בזלון.
"גווע." אדם הרים את גבותיו וצחק מעט.
"יופי." נשכתי את שפתי התחתונה בכדי לעצור את עצמי מלחייך חיוך רחב וטיפשי.
התיישבנו שנינו על הספה מול הטלויזיה הכבויה והתחלנו לאכול. היינו שקטים.
כבר יומיים שאני לא רוצה לחזור הביתה, אבל אני מרגישה לא בנוח להתנחל אצל אדם, למרות שהוא אומר שזה בסדר כל עוד אני אתקשר לאמא שלי, להודיע לה שלא חטפו אותי. אבל אני מניחה שהוא כבר הודיע לה שאני נמצאת אצלו בדירה.
"את שקטה." הודיע אדם. משכתי בכתפיי והרמתי את מבטי אליו, ושהוא ראה את פניי, הוא התחיל לצחוק. הזעפתי את פניי,
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"אממ…" הוא התקרב אלי מעט, אגודלו ירדה אל שפתיי, ולפתע רטט עבר בגופי. בלעתי את רוקי. היינו קרובים.
הוא העביר את אצבעו על צד פי והרים את אגודלו, שהייתה מלאה בקטשופ. צחקתי וגלגלתי את עיניי, ברגע שהבנתי שהוא רק ניקה לי את הפה.
"טוב, אני הולך לאמא שלך." הוא אמר במהירות, לוקח את ההמבורגר הכמעט-שלם שלו והולך לכיוון המטבח. לאחר כמה שניות הוא חזר, נופף לי לשלום וברח מהדירה. נאנחתי והמשכתי לאכול בשקט.
מה זה היה?
***
"בוקר טוב," סער חייך אלי. הוא ישב מאחורי הדלפק, המחשב הנייד הסתיר אותו מעט.
"בוקר… לא יודעת כמה הוא טוב, אבל בוקר." מלמלתי והנחתי את תיקי על הדלפק, לצד המחשב הנייד של סער.
"מחזור?" סער קם מהכיסא, סגר את המחשב הנייד והרים את גבותיו בשאלה. גלגלתי את עיניי ונתתי לו מכה קטנה בראשו,
"בחיים אל תשאל בחורה במחזור אם היא במחזור." אמרתי בשעשוע והתיישבתי על הכיסא שממנו סער הרגע קם.
סער חייך חיוך רחב והלך לכיוון חדר הקעקועים,
"אני שונא את התקופה הזאת שכוסיות במחזור." קרא לכיווני. גלגלתי את עיניי בשנית, למרות שחיוך נמתח בזווית שפתיי.
"גם התקופה הזאת שונאת אותך," קראתי לעברו בחזרה והוצאתי את הטלפון שלי מתיקי.
'יש לך הודעה חדשה מ- אדם'
נכנסתי להודעה וקראתי בליבי את התוכן שלה,
'היי אורי, כשתחזרי מהעבודה אני לא אהיה בבית- ניתאי יהיה. תבקשי ממנו להכין לך ארוחת צהריים. להית'.'
גלגלתי את עיניי בפעם השלישית בכמה דקות האחרונות. כאילו מה? ברור שאני יודעת להכין לעצמי ארוחת צהריים! למה אדם מתנהג אלי כאילו אני תינוקת?
"החבר?" שמעתי את קולו של סער. הרמתי את מבטי והבטתי בו, גיחכתי בשקט,
"הכי לא." אמרתי בסלידה.
"אז?"
"אדם." אמרתי בפשטות. ידעתי שסער מכיר את אדם, הרי אדם הוא זה שסידר לי את העבודה הזאת.
"הו," חייך סער ובדיוק נכנסה בחורה בעלת שיער שחור וארוך וגוף משגע לחנות.
"היא שייכת לי," סער קרץ לי, ושניהם התקדמו לכיוון חדר הקעקועים.
גלגלתי את עיניי, כהרגלי.
***
כשהגעתי לדירה, ניתאי פתח לי את הדלת. הוא חייך אלי חיוך רחב וזז אחורה, נותן לי להכנס לדירה היפה והקטנה, שהייתה מסודרת מאוד.
"אדם אמר לי להכין לך ארוחת צהריים."
"אני יכולה להכין לבד, ניתאי." אמרתי בעצבים והנחתי את תיקי על השולחן בסלון.
"זכרת את השם שלי," הוא קרץ לי, גלגלתי את עיניי והלכתי לכיוון המטבח, ניתאי מזדחל אחרי.
"למרות שאת ממש חצופה, עם פה לא קטן, אני ממש אשמח לזיין אותך על הספה." ניתאי הניח את מרפקיו על השיש ואת ראשו על כפות ידיו. הרמתי את גבותיי בהפתעה.
נכון, הוא ממש ממש חתיך, וסקסי, אבל מאיפה בא הבטחון המטורף הזה? זה כבר לא בריא.
"איזה קטע, אני ממש לא מעוניינת בזיון על הספה כרגע." חייכתי חיוך גדול ומזויף. ניתאי חייך חיוך קטן,
"אני דווקא אוהב את הפה המלוכלך שלך."
"הוא בכלל לא מלוכלך, לעומת שלך." החזרתי לו.
"אני מדמיין את עצמי בין הרגליים הארוכות שלך, שקט, לא להפריע." הוא השתיק אותי, עיניו הירוקות בוחנות את פניי.
"אוי, תמצא לעצמך זיון," מלמלתי והתחלתי לבשל לעצמי ארוחת צהריים. בזמן שאני מבשלת, ניתאי הביט בי וזרק לעברי הערות עוקצניות, שהתעלמתי מהן בחינניות.
***
דמעות זולגות במורד הלחיים, נשימה מואצת וכאב ראש נוראי.
לאחר שני צלצולים, היא ענתה.
"אני מתחננת, סיוון, אני חייבת לראות את רוז." התייפחתי אל קוו הטלפון.
"אמרתי לא, אורי. מה לא מובן? תפסיקי להטריד אותנו!" השיחה נותקה, הטלפון נשמט מידי ונפל על הרצפה.
"אורי?" לפתע שמעתי את קולו של אדם. הסטתי את מבטי במהירות לכיוון המסדרון החשוך, אדם עמד שם והביט בי, הוא היה נראה מעט מיוסר.
"זה… סתם…" אילצתי חיוך וניגבתי את דמעותיי המלוחות, אשר גרמו לראשי לפעום בחוזקה ולעיניי להפוך לאדומות ושורפות.
אדם התקרב לכיווני, התיישב לצידי והביט בפניי. עיניו ריפרפו על עיניי הנפוחות והאדומות, ולסתו התהדקה.
"מה קרה?" שאל במהירות.
"זה כלום-"
"זה לא כלום, אורי! מי זאת רוז?!" הוא הרים את קולו, בזמן שאני הבנתי שאין מה לעשות.
אני חייבת לספר לו על רוז.
***
היי בנות, מה המצב? אני מצטערת על אורך הפרק, אבל עדיין קשה לי לכתוב את הפרקים הראשוניים, שאני בעצמי לא מכירה מספיק את הדמויות, חוץ מאת אורי.
אז מי הפייבוריט שלכן?
אדם, סער, או ניתאי?