החיים של כבר לא אותם חיים מהרגע שפגשתי אותך פרק 44 ואחרון-חלק ב

נקודת מבט מתן
"שחר ואופק,אתם כל הזמן תוקפים,רק לתקוף.עומר ואוראל אתם בהגנה,לא לרדת מההגנה.והכי חשוב למסור תמיד למתן.
מתן אתה כל הזמן רץ קדימה,בועט לשער." אמר המאמן,הנהנתי בראשי.
אנחנו בחדר הלבשה,בתדריך אחרון לפני המשחק..
"אני רוצה במשחק הזה אריות,אריות! ,זה משחק אחרון לעונה,תנו את כל מה שיש לכם.אין אף אחד שיותר טוב מכם, כולם לשים ידיים.מכבי!,יאללה ניצחון!" צעק המאמן.
בעוד כמה דקות המשחק עומד להתחיל,המשחק הזה חוץ מזה שזה משחק האליפות,זה גם סוג של סגירת מעגל עבורי,זה משחק נגד הקבוצה הקודמת ששיחקתי בה.
אני חייב לתת את המקסימום במשחק הזה,ולהוכיח את עצמי פי עשרים במשחק הזה.
הדלת של חדר ההלבשה נפתחה הסטתי את מבטי לכיוון הדלת מתוך אינסטינקט .וכך גם שאר חברי הקבוצה כולל המאמן עשו.
איך שראיתי מי עמדו בפתח עלה לי חיוך על הפנים.
"אני יכול לצאת?" שאלתי את המאמן.
"חמש דקות ואתה פה,יאללה זריז." ענה המאמן.הנהנתי בראשי ויצאתי בריצה.
כולם היו שם.פריאל,ליאור,מור,דניאל,מאי… טוב נו כמעט כולם,חוץ מפאר.ידעתי שיש סיכוי שהיא לא תבוא,אבל העדפתי דווקא לחשוב על האופציה השנייה.שכן…
"באנו לאחל לך בהצלחה" אמרה פריאל,וקפצה עליי בחיבוק.
"תראה להם מזה,סומכת עליך!" היא אמרה.
"בהצלחה אחי" אמר ליאור ולחץ לי את היד והתחבקנו.ואחריו מור,וכן הלאה…
"מרציאנו חמש דקות כבר עברו,עשר שניות ואתה כאן" צעק לי המאמן מחדר ההלבשה,וכולנו צחקנו.
"טוב אנחנו נצפה בך מהיציע." אמרה פריאל.הנהנתי בחיוך ומשכתי אותה אליי לעוד חיבוק.
"מרציאנו.!" צעק המאמן,שוב.
התנתקתי מהר מפריאל ורצתי לחדר הלבשה.

נקודת מבט פריאל
"נו בואו כבר" צעקתי עליהם.
"את בטוחה שזה כאן?" שאל ליאור.
"כן נו בואו כבר" צעקתי.
פתחתי את דלת חדר ההלבשה,כל חבריי הקבוצה ישבו דרוכים ומרוכזים,מקשיבים להוראות המאמן,וכך גם מתן.
חיוך עלה על פניו של מתן,כשהוא ראה אותי.ולאחר כמה דקות הוא יצא אלינו.
"בהצלחה,תראה להם מה זה" אמרתי וחיבקתי אותו,שוב. מתן חזר לחדר הלבשה,ואנחנו,הלכנו לשבת ביציע.
"אז אני מבינה שהיא בחרה לא לבוא" אמרתי לליאור בלחש.
"ניסיתי לשכנע אותה כל אחר הצהריים,באמת שניסיתי" אמר ליאור בכנות.
לא כעסתי על פאר,שבסוף החליטה לא לבוא.אני פשוט לא הבנתי את ההחלטה שלה.ובאמת שניסיתי…
העדפתי לעזוב את פאר בצד,ולהתרכז במשחק להיות שם בשביל מתן.
"טוב שקט תסתמו המשחק מתחיל" השתקתי את כולם.

נקודת מבט מתן
יצאנו למגרש,המשחק עומד להתחיל בכל רגע.העפתי מבט באוהדים,נופפתי לפריאל ולחברים שלי ביציע.
"אוהו תראו את מי רואים פה,עבר הרבה זמן מאז שנפגשנו." אמר דקל.(למי שלא זוכרת היה החבר הכי טוב של מתן,משחק בקבוצה היריבה) הבטתי בדקל שהיה לבוש במדי הקבוצה שפעם אני לבשתי,ועל ידו סרט הקפטן,דקל קיבל את התפקיד שלי בקבוצה.
"לא מספיק אם אתה שואל אותי,מזל טוב על התפקיד החדש,קפטן…" עניתי וחייכתי חיוך מזויף.
"תודה,תודה נו אז מה מוכן להפסיד?" הוא שאל.
"אני לא חושב ששאלת את שאלה בצורה נכונה,השאלה היא אם אתם מוכנים להפסיד?" שאלתי והצבעתי עליו ועל שאר חבריי הקבוצה שלו.
"אל תשכח שעד לפני שנה הקבוצה הזו הייתה כמו בית בשבילך" הוא אמר.
"ואל תשכח בגלל מי העיפו אותי מהבית הזה" אמרתי בכעס.
"אני מבין שלא עבר לך" הוא אמר.
"כנראה שלא,בכל מקרה תתכוננו להפסיד" אמרתי.
"נחיה ונראה…" הוא ענה.
ואז המאמן אסף את כולנו לשיחה אחרונה.והמשחק התחיל.

נקודת מבט פאר
(תשמעו חלש)

נותרתי בבית לבדי,אחרי שליאור הלך למשחק.לא הפסקתי לחשוב על מתן,ומה אם בכל זאת הייתי צריכה ללכת,או האם עשיתי טעות שבחרתי להישאר ולא הלכתי?.
הדלקתי טלוויזיה זפזפתי בין כל הערוצים,מתוך שעמום,ואז עצרתי על הערוץ שבו שודר את המשחק.
המשכתי לראות את המשחק,מי היה מאמין שאני,פאר אלקיים הילדה ששונאת כדורגל ואת הבבונים שרצים אחרי הכדור תראה משחק כדורגל,ועוד תתאהב באחד כזה.צפיתי במתן משחק,אוח כמה שהוא היה חתיך במדים של הקבוצה.אוטומטית עלה לי חיוך על הפנים.
"קדימה מתן,קדימה תקרע אותם" התחלתי לדבר לטלוויזיה.
ואז הסתיימה לה המחצית הראשונה,ניצלתי את זמן המחצית בכדי להתארגן שאספיק להיות עם כולם במחצית השנייה.
וניגשתי לארון הבגדים שלי החלטתי ללכת לאצטדיון ולהיות איתו,לתמוך בו,והכי חשוב להגיד לו שאני אוהבת אותו,כל כך אוהבת אותו!,שהוא האור בחיים שלי,שעוד שנייה בלעדיו ואני מתחרפת!
פתחתי את ארון הבגדים שלי,הוצאתי חצאית פרחונית קצרצרה,אבל לא הרבה.וגופייה לבנה,נעלתי נעליי בובה לבנות.פיזרתי את השיער,ותפסתי חלק קטן ממנו בסיכה.לקחתי פלאפון ומפתחות ויצאתי.
דימיטרי כבר חיכה לי בחוץ,והסיע אותי לאצטדיון.
כל הדרך הייתי על קוצים. התחלתי לשחק באצבעותיי,הלב שלי דפק כל כך חזק,נעתי באי נוחות במקומי,הרגליים שלי רעדו.מי היה מאמין שאני פאר אלקיים,ששונאת כל כך כדורגל תיסע לאצטדיון מרצונה בשביל לראות משחק כדורגל.
"הגענו" אמר דימיטרי ועצר לי ליד האצטדיון.המחצית השנייה עמדה להתחיל בכל רגע.רצתי הכי מהר שאני יכולה לכיוון היציע.
"פאר?" שאל ליאור בפליאה כשראה אותי,ואני רק חייכתי אליו.פריאל ישר קפצה עליי בחיבוק איך שראתה אותי.
"אני שמחה שבאת" אמרה פריאל לאחר שהתנתקנו מהחיבוק.
"ראיתי את המשחק בבית אז החלטתי לבוא, משעמם לראות משחק לבד." אמרתי במשיכת כתפיים וחייכתי.
"עשית את ההחלטה הנכונה אוחתי" אמר ליאור,ומשך אותי אליו לחיבוק.
"אוו,גם אני רוצה חיבוק." אמרה מאי,והצטרפה לחיבוק.
"נו דיי אתם מועכים אותי!" אמרתי,בזמן שצחקתי.
"טוב אולי סתמו המשחק מתחיל" אמר מור.וכולנו התחלנו לצחוק.אבל האמת צודקת אז כולנו שתקנו וצפינו במשחק.
~
נשארו חמש דקות לסיום,וכרגע התוצאה היא תיקו לשתי הקבוצות.
ואז אחד השחקנים של הקבוצה של מתן נפל על הדשא. וכולם צעקו "פנדל"
לא ממש הבנתי מה זה.השופט שרק לפנדל.ונתנו למתן לבעוט.
מתן הניח את הכדור על הדשא,ולקח כמה צעדים אחורה.והביט לצדדים.
כולנו החזקנו אצבעות,שהוא יצליח.
הוא יצליח,הוא חייב להצליח!

נקודת מבט מתן
נותרו להן חמש דקות אחרונות לסיום המשחק,ועדיין התוצאה היא תיקו.ואז פתאום משום מקום כמו נס מהשמיים השופט שרק לפנדל.
נתנו לי לבעוט,זו הבעיטה האחרונה,כל האחריות מוטלת על הכתפיים שלי,כל העיניים היו נעוצות בי.
"בוא נראה אותך עכשיו אם אתה גבר" אמר דקל בהתגרות.
הנחתי את הכדור על הדשא,לקחתי כמה צעדים אחורה,הבטתי בחבריי לקבוצה שהחזיקו אצבעות, שאצליח, ובמאמן שהיה נראה די לחוץ.
ואז העברתי את מבטי לחבריי הקבוצה השנייה,גם הם החזיקו אצבעות אבל שאפספס.ואז מבטי התמקד בדקל.
העפתי מבט באוהדים שכולם היו במתח וכססו ציפורניים,ואז הסטתי את מבטי לכיוון היציע,לחברים שלי.מבטי חלף על כל אחד מהם ולבסוף נעצר על פאר(?)
לא יכול להיות,מתן אתה מדמיין,היא לא פה,או שכן?
הבטתי בה שוב,וחייכתי אליה.הנהנתי בראשי והחזרתי את מבטי למגרש.לקחתי נשימה עמוקה,הגנבתי עוד מבט לכיוון היציע והחזרתי מבטי למגרש.בעטתי בכדור ועצמתי את עיניי.
"וזה בפנים!" הכריז השופט,וחבריי הקבוצה קפצו עליי בשמחה,ונשמעו שהגות שמחה מצד האוהדים.
~
"אלופים,אלופים!" החלו החגיגות בחדר ההלבשה.
"ידעתי שלא תאכזב אותי" אמר המאמן וטפח לי על השכם.
"קדימה צאו לחגוג!" צעק המאמן.לאט,לאט חדר ההלבשה החל להתרוקן.ונותרתי לבדי.כולם מיהרו לצאת לחגוג,אבל אני,אני לקחתי את הזמן,לאט,לאט.לא מיהרתי לשום מקום.
יש משפט שאומר: "אם יש לך אהבה לא חסר לך כלום, אם אין לך אהבה כל מה שיש לך לא שווה כלום"
מה הטעם בלחגוג אם אין לך עם מי לחגוג?
שאין לך מישהו שאתה יכול לחלוק איתו את האושר שלך?

נקודת מבט פאר
"ניצחנו!" צעקנו והתחלנו לקפוץ מאושר,ולרקוד עם כמה מהאוהדים.
"יאללה קדימה,לחדר הלבשה" אמרה פריאל והובילה אותנו לחדר הלבשה,וכולנו בעקבותיה.
בדרך לחדר ההלבשה,כבר יכולתי להרגיש את הלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה,את הבטן שלי שהתחילה לכאוב,את הראש שלי שפתאום התחיל לכאוב בלי סיבה.רציתי להקיא,רציתי לישון,רציתי לרקוד,רציתי לצחוק אבל יותר מכל רציתי לראות אותו ולהגיד לו כמה אני אוהבת אותו,כל כך אוהבת אותו.
נכנסנו לחדר הלבשה,ומתן ישב שם לבד.פריאל רצה אליו לחיבוק וכך כולם.ואני עמדתי בפתח.
"נו בואי את צריכה הזמנה מיוחדת" אמרה פריאל,וכל המבטים הופנו אליי כולל מבטו של מתן ,הנדתי בראשי וחייכתי.
(תשמעו חלש)

הבטתי במתן,הוא הביט בי.
"טוב,אנחנו נחכה לכם בחוץ" אמרה פריאל,והובילה את כולם החוצה.
כולם יצאו ונשארנו רק מתן ואני.הבטנו אחד בשנייה לכמה דקות,ככה בלי לומר מילה.
הרגשתי איך הלב שלי מתחיל לפעום כל כך חזק,איך הגוף שלי מתחיל להתחמם,איך פתאום הבטן שלי מתחילה להתהפך.

נקודת מבט מתן
אחרי שהצלחתי להתמודד עם אתגר אחד,הינה הגיע האתגר השני.
פאר ואני נותרנו בחדר הלבשה,רק שנינו.למשך אולי חמש דקות רק הבטנו אחד בשנייה בלי לומר מילה.שתיקה שררה בחדר.
אוח כמה היא יפה,הלב שלי התחיל לפעום כל כך חזק,התחלתי להזיע,הרגליים החלו לרעוד,הבטן שלי התחילה להתהפך.
"מזל טוב על הניצחון" לפתע אמרה פאר ושברה את השתיקה,היא חייכה אליי חיוך קטן.
"תודה" אמרתי וגירדתי בעורפי.
"תקשיב אני,אני צריכה להגיד לך משהו" היא אמרה וחייכה חיוך קטן.
כל כך חיכיתי לזה…
"האמת שגם אני." אמרתי וחייכתי גם אני.
"תתחיל" היא אמרה.
"לא. תתחילי את" ביקשתי.
"לא,אתה." היא אמרה.
"לא את." אמרתי.
ואז הייתה שתיקה והבטנו אחד בשנייה,והתחלנו לצחוק.
"בסדר,אני אתחיל.." היא אמרה בכניעה,לאחר שנרגעה קצת מהצחוק.
הבטתי בה.חיכיתי שתאמר את מה שרצתה לומר לי,ניסיתי להישאר רגוע וסבלני,אבל מבפנים אני משתגע.
"אני,אני…" היא התחילה לגמגם ולשחק עם אצבעותיה.
הבטתי בה,והתחלתי לבלוע את רוקי.
"אני,רציתי להגיד שאני…" היא אמרה,אבל עצרה והשפילה מבט.
"אולי מצד שני עדיף שאני אתחיל?" שאלתי וחייכתי חיוך קטן.
"כן,עדיף.." היא אמרה וחייכה חיוך קטן.הבטתי בה וחייכתי לקחתי כמה נשימות,ניסיתי לסדר את המילים בראש,אבל בסוף החלטתי לתת ללב לדבר.
"אני זוכר את היום הראשון שנפגשנו,זה היה ביום הראשון ללימודים,כולם התחנפו אליי והיו נחמדים,חוץ ממך שאת היחידה שאמרה לי את האמת בפנים בלי לפחד,
את היחידה שלא באמת עניין אותה מי אני ומה אני.בהתחלה חשבתי שאת סתם צפונבונית, סנובית,מפונקת,שרק משחקת אותה קשה להשגה ובסוף את תתמסרי כמו כולן
.אבל אז באותו יום שמצאת אותי בפארק,שיכור ומדמם לקחת אותי אליך וטיפלת בי,אז הוכחת לי שאת ממש לא מה שחשבתי שאת בהתחלה.
וזו רק ההתחלה ואז התחברת לפריאל והפכתן לחברות טובות,כל כך שמחתי שסוף סוף יש לפריאל חברה אמיתית,לא בגלל אינטרס שלה לנסות להתקרב אליי.
ואז באותו יום שהיית שבורה שגילית את האמת על אבא שלך,כל כך כאב לי לראות אותך ככה.וזו בעצם הייתה הפעם הראשונה שאזרתי אומץ והחלטתי לדבר איתך.
אני זוכר את הרגע ההוא שהתפרקת לי בין הידיים,הרגע שהיינו רק אני ואת, התפללתי שהרגע הזה ימשך לנצח,ומאז הבנתי שאני התאהבתי בך.
שאת שינית אותי,שאני כבר לא אותו מתן שמשחק בבנות,שמעכשיו יש רק אחת שמעניינת אותי וזו את.
ואז עצרתי בשביל לקחת אוויר.
"ולפני כמה ימים שדיברנו בהפסקה שאמרתי לך שאני אוהב אותך,ואת אמרת לי שאת לא מרגישה אליי כלום הייתי שבור,כבר יכולתי לדמיין אותנו ביחד,ואז פתאום כל מה שדמיינתי התנפץ בשנייה.
ואז באותו יום פגשתי את לינור, היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי,שיקרתי לה לגביי מה שאני מרגיש כלפיה,והכל היה רק בשביל לשכוח אותך.
ושוב הפכתי להיות המתן הזה שמשחק בבנות.והכל,הכל בגלל שאהבתי אותך,כל כך אהבתי אותך.
כל הפעמים האלו שראיתי אותך בוכה וידעתי שזה בגללי,או הפעמים שראיתי שאת לא מחייכת ואני הסיבה לכך,הרגשתי כמו דקירה בלב, הרגשתי כאילו לקחו לי חצי מהלב.
לא ידעתי מה זו אהבה עד שהכרתי אותך.החיים שלי כבר לא אותם חיים מהרגע שפגשתי אותך.
את לא יוצאת לי מהראש,אני כל הזמן חושב עליך."
זהו,זה אמרתי הכל,את כל מה שהיה לי לומר,נשמתי לרווחה,ועכשיו הכדור כבר בידיים שלה.
הבטת בה,ועיניה נצצו מדמעות,מחיתי את הדמעות שהיו בעיניה עם האגודל שלי.
"בחיים שלי לא חשבתי שאני אתאהב ככה כמו שהתאהבתי בך,אין יום שאני לא מצטערת על הטעות שעשיתי,אני כל כך כועסת על עצמי שוויתרתי עליך,שוויתרתי עלינו,ועל האושר שלי.
היא אמרה בקול חנוק,ואז עצרה בשביל לקחת אוויר.
ואז באותו יום שאתה ולינור הודעתם שאתם ביחד אני…" היא אמרה בקול שבור ועצרה בשביל לנקות את הדמעות מעיניה.
"דיי,שנינו פה עכשיו וזה מה שחשוב" קטעתי אותה וליטפתי את הלחי שלה עם כף ידי והתחלתי להתקרב אליה לאט,לאט.
ואז זה קרה,התנשקנו,נשיקה עדינה שלאט,לאט הפכה להיות אגרסיבית וארוכה.
זו הייתה נשיקה מדהימה,הנשיקה הכי טובה שהייתה לי,השפתיים שלה,כמה התגעגעתי אליהן,לטעם המתוק שלהן.
לאחר כמה דקות התנתקנו מהנשיקה,עדיין קרובים.הבטתי בעיניה,גם היא הביטה בעיניי.היא חייכה אליי,חייכתי אליה חזרה.חייכתי חיוך אמיתי,חיוך שלא חייכתי כבר הרבה זמן.
"כמה זמן חיכיתי לרגע הזה" מילמתי וחיוך דבילי היה מרוח לי על הפנים.
"גם אני" היא אמרה. כל כך שמחתי ששמעתי אותה אומרת את זה.
"אני אוהב אותך,כל כך אוהב אותך אמרתי לה בלחש,בעוד שהמצחים שלנו היו קרובים אחד לשני, באותו רגע רציתי שכל העולם ידע שאני מתן מרציאנו מאוהב באחת שלי פאר אלקיים .ואז הרמתי אותה וסובבתי אותה באוויר.
"אני אוהב אותך פאר אלקיים!" צעקתי.
"אני אוהבת אותך גם" היא אמרה.
"מה אמרת עכשיו?" שאלתי בתדהמה והנחתי אותה חזרה על הקרקע.
"אני אוהבת אותך!" היא אמרה והדגישה כל מילה.
"באמת?" שאלתי כדי לבדוק אם שמעתי נכון,היא אמרה שהיא אוהבת אותי?.
"כן!,אני אוהבת אותך,אוהבת אותך!" היא צעקה.
אני אוהב אותך פאר אלקיים אני רוצה שכל העולם יידע שפאר אלקיים היא האחת שלי ואין עוד אף אחת מלבדה!" צעקתי.
הבטנו אחד בשנייה,הבטתי בעיניה הכחולות,אני מת על העיניים האלה,אני יכול להביט בהן שעות.פנינו היו קרובות אחת לשנייה.
"אתה האהבה הראשונה שלי,ואני מקווה שגם האחרונה" היא אמרה בלחש.
ואז אחזתי בפנייה בשתי ידיי והתנשקנו..
~
"אומרים שישנם שני שמחות אמיתיות בחיים – לאהוב ולהיות נאהב.
מי היה מאמין שאני,מתן מרציאנו ששיחק בבנות על ימין ועל שמאל נפל בשבי האהבה,מצאתי את האחת שלי,האחת שרק איתה אני רוצה להיות,
האחת שרק איתה אני מרגיש שלם,
האחת שרק אותה אני אוהב.
האחת שלי
זהו זה,רשמית זה היום הכי טוב בחיים שלי,עכשיו אפשר להתחיל לחגוג,למעשה זה לא סוף הסיפור שלי זו רק ההתחלה,לי לפאר מצפה עוד דרך ארוכה לעבור, והיא מתחילה כבר היום.