היומן האחרון- יום 3

המירוץ התחיל מצד הזמן, צד שני המחלה ןהצד השלישי אני, אני צריכה להספיק כמה שיותר דברים עד שכולנו נתנגש זה בזה ויקרה מה שיקרה.
בבוקר החלטתי ללכת להפרד מבית הספר, אין לי יכולת ללמוד שם יותר. המחלה מתגברת עם הזמן ואין טעם לבזבז את זה על לימודים. נפרדתי מהמחנך והמורה לעברית הכי רבה זמן, אני בטוחה שאותם אני בחיים לא אשכח. מקווה שזה הדדי.
אחרי הביקור הקטן והמרגש בבצפר נפגשתי עם יוני הידיד הכי טוב שלי, ישבנו ביחד והוא צחק עלי. תמיד אהבתי אותו בגלל הקלילות שהוא היה לוקח דברים.
"מה אני אעשה בלעדייך" הוא אמר עם חיוך אבל לא הצליח להסתיר את הכאב "מה שעשית לפני שהכרנו?!" עניתי בהתחכמות והוא רק חייך אלי. היה חסר לי הצחוק שלו, ולמה על הדבר הכי קשה הוא לא הצליח לבדר אותי? בכל זאת אני צריכה לצחוק הרבה לפני המוות, אני לא בטוחה אם אפשר לצחוק בעולם הבא.
כשכותבים את זה המילה מוות מקבלת משמעות כלכך קשה אבל זה לא כזה נורא תאמת. מעכשיו מוות זה משחקיה, נגיד צריכה לצחוק הרבה לפני המוות יהיה צריכה לצחוק הרבה לפני שאעזוב למשחקיה. זה נשמע יותר חמוד ויותר ילדותי..
"קדימה מה המרמור אחרי הארוחה הולכים לקארטינג" הודעתי מנסה להרים את המצב רוח נמאס מכל עבירת העצב "סבבה" יוני הסכים איתי והזמנו לאכול.
"מה תרצי להזמין גברת נכבדה ויפה" קול המלצר נשמע מוכר, הרמתי את עיניי מהתפריט ולעיניי התגלה דניאל. האהבה הראשונה שלי עומד מולי עם חליפת מלצר "כמה שנים יאלוהים" קמתי מהכיסא וקפצתי לידיו לחיבוק. אך כמה הייתי צריכה את החיבוק באותו רגע. "כמה שהתגעגעתי" הוא חיזק את החיבוק ואני הסנפתי את ריח הבושם שהתערבב עם ריח גופו.
"אתה מלצר? לא יכול להיות" אמרתי בקול ופרצתי בצחוק אחרי שהוא הרפה את החיבוק. "תצחקי כמה שבאלך" הוא אמר בקול נעלב "אז זה חבר שלך?" ומייד החליף נושא "כן" עניתי ובחנתי את תגובתו "אוקי לא אפריע" האכזבה נשמע בקולו "צוחקת ימכוער הידיד הכי טוב" הוא ניסה להסתיר את ההקלה ךמשמע החדשות אך ללא הצלחה.
בסוף הארוחה שהשתפרה מרגע לרגע עם יוני דניאל הביא לנו את הקבלה ועליה בכתב חרטומים כתוב ~היום ב7 אבוא לאסוף אותך~ הסתכלתי לעבר דניאל שדיבר עם אחת הלקוחות, לא מפסיק לרגע מלמלתי לעצמי בגלגול עיניים.  חייכתי אליו הוא קלט וקרץ לי מסמן משהו עם השפתיים.
אחרי הקארטינג יוני מיהר לעזוב אותי ואני חזרתי הביתה להתארגן לערב.
דניאל הגיע בידיוק ב7 על השעון ודפק בדלת אמא פתחה ואני בידיוק יצאתי החדר מאורגנת "כל כך יפה" הוא העביר מבט בשמלה הצהובה שהשתלבה יפה מאוד עם העור השזוף שלי "את כל כך מדהימה" אמא חיבקה אותי עם דמעות וכמובן צילמה כמה תמונות שלי עם דניאל "אם משהו כואב שמתי את את כל הכדןרים בתיק אל תוותרי עליהם" היא אמרה "אמא שקט" נזפתי בה והבטתי בפרצוף של 'מה עשית'. "הא הוא לא יודע?" היא שאלה ואני נאנחתי בהתייאשות, שאלוהים יעזור לי. יצאנו לאוטו "לא יודע מה" דניאל שאל אותי כשהתחלנו לנסוע "אספר בהמשך"..