הייתי פעם עונה 2 פרק 6 (26)

נטע מחייכת, מביטה בעניי. "הרופאים עדיין לא בטוחים… אבל יש לי סיכוים טובים" היא מחייכת את חיוכה הרגיל. "מאיה אני רוצה לספר לך מה שרציתי לספר" אני מנסה לחייך, "כן?" היא מחייכת. "תראי מה קיבלתי" היא ככל הנראה מצאה את הדף שחיפשה. דף תכול עם עיטורים זהובים, אני קוראת אותו. מסתבר שיש לה מעריץ סודי. "ואו… הוא נשמע מושלם" אני אומרת. היא מהנהנת. "הלוואי ואני ידע כבר מי הוא" "רוצה שנבדוק?" אני מחייכת חיוך עקום ומרגישה שחזר אלינו העבר מעט. היא מהננת. מבחוץ היינו יכולות להיראות כזוג נערות רגילות, אולי אפילו מאושרות. הטלפון שוב מצלצל והפע אני עונה. אני מספיקה לראות על ה צג שזה דולב. "היי מה מצב?" אני שואלת, "אני בסדר, את?" "השאלה מה אתה מגדיר בסדר?" אני מגחכת, ומתחילה ללכת. "אם את לא בוכה עכשיו זה בסדר, אפילו מצויין אפשר לקרוא לזה" הוא גרם לי לחייך, החייוך הראשון האמיתי מאז שאהוד נרצח. "אני חייכתי" אני אומרת לו, "חייכתי באמת!!! בלי שמץ של צביעות" אני נזכרת באהוד והחייוך נמחק, אבל התודאה שחייכתי עדיין במוחי. "אז אני במצב מצויין" אני מוסיפה. "איפה אתה?" אני מתעניינת. "בבית חולים, יש לי עכשיו הפסקה.. "
-"אתה בעניין של להמשיך ללמודי רפואה?"
-"אני כבר לומד" הוא עונה.
-"אז איך יש לך זמן?"
-"הכל טלוי בכח הרצון" אני מרגישה תפיחה בשכם זאת נטע, היא מבקשת את תשומת ליבי.
"נגמר לי ההפסקה אני חייב לזוז." דולב אומר. "בדיוק נטע רוצה אותי.. יאלה ביי נדבר" אני מנתקת ומסתקלת על נטע. "מי זה? דולב?" היא פוקחת את ענייה בהתענינות. אני נושמת עמוק. "אין משהוא עדיין" אני לוקחת עוד נשימה. "אני עדיין לא בנויה לזה." נטע מחייכת היא מחבקת אותי, עוצרת את הדמעות. "את עוד צעירה" היא משרת את החצאית שלה. "יאלה את באה לברר מי המעריץ?" היא קורצת ואנחנו מתחילות ללכת. שוב הפאלפון מצלצל. "הגעתי למאיה?" קול של בת לא מוקרת שואל אותי.