"היי אמא"

"היי אמא, קשה לי עם זה ש.. את לא כאן, מעל האדמה, ושאני נאלץ לדבר אל שיש שיש עליו את השם שלך.." היד שלי מיששה את העצם הקר, "אני… אני מאוד מצטער שלא הערכתי אותך מספיק.. שעשיתי שטויות, שהייתי חוזר הביתה מאוחר.. שלקחתי אותך כמובן מאליו.
אני מתגעגע לאוכל שלך..
לאיך שהיית מתקשרת במצבים הכי לא נוחים..
לאיך שהיית מתחרפנת מדברים קטנים..
זה כלכך אבל כלכך.. קשה.." המילים שלי יוצאות בקושי, כל מילה לפתע נהייתה כבדה יותר.
"אני מצטער אמא כלכך מצטער.."
רועי
רועי.
רועי!
יצאתי מהחלום בהקיץ, אחי הקטן מביט בי בציפייה נרגזת, "נו?! אז מה אתה מצפה ממני לעשות כדי להירגע עכשיו?! היא אשכרה החרימה לי ת'טלפון לשבועיים!"
"אתה רוצה טיפ טוב?"
"נו?"
"תחשוב על העובדה שיום יבוא והיא לא תהיה כאן יותר כדי לדאוג לך שהאוכל שלך יהיה חם בערב." הוא הביט בי במבט תמוהה, "זה מה שאני עושה בכל אופן במצבים כאלה."