הלהבה ששורפת הכל | 3(אביוש)

"מה אתה אומר?" אני שואל ולוקח לענות שלוק ענק מבקבוק הבירה שבידי. אני מסתכל על הספה שבאופן די חריג, הקרצייה שלי מילאה בגוף הדקיק בפוזה הכי לא חושנית שיכולתי לדמיין. אי פעם. נראית כאילו תולה כביסה על הצד. אני מרים את הבקבוק בירה השני רבעי ריקני שלי, שולף אחד נוסף מהמקרר ויוצא למרפסת.
השעה 12 בלילה. וויתרתי על החרא ההוא. הייתי עסוק. היינו עסוקים. אני נשען אחורנית על הכיסא ומותח את הרגליים שלי על השולחן. אני מניח את הבקבוקי בירות ליד הרגל של הכיסא.
"שמע זה יותר לאגו, גבר. איך אביה תגיב?" הוא עונה לי. הוא כן עם עצמו, אבל אני יכול להתערב שהוא כבר מזמן סיים את המריחואנה או מה שהוא לא מעשן, חסר החיים הזה.
"נראה לך שאכפת לי איך הקרציה תגיב?" אני מגחך, הסיגריה כבר מזמן מוחזקת בין השפתיים, והאצבעות ביד שמאל מחטטות בחיפוש אחרי המצת. הוא נאנח בעייפות.
"היית מת… לא אכפת על הזין שלי. לא היית מכניס את זה לסימן שאלה אם 'לא היה אכפת'… פאק, תעשה משהו אחד בשביל עצמך" הוא אומר בקול החצי מעולף שלו. אחת הסיבות שאני שוקל, אני מניח שזו אביה. אני מוצא את עצמי מסיים את השיחה עם תשובה, לעצמי. אני יודע שאתגייס.
אני מועך את הסיגריה לתוך המאפרה, מסיים את השלוק האחרון של בקבוק הבירה.
אני מרים את האשת חיל הדקה בין הידיים ומנווט את עצמי לחדר במסדרון החשוך.