המדריך למחזר הגלקטי – פרק 1

על הנימוסים:
פתיחת דלת לאישה בכניסה לפאב היא פעולה מורכבת מאין כמותה ומעטות הנשים המסוגלות לשתף פעולה עם המחווה:
אם הדלת נפתחת ימינה, על הגבר ללכת מימין לאישה.
אם הדלת נפתחת במשיכה על הגבר להקדים את האישה בצעד אחד.
אם אין מקום מעבר לשניים, על הגבר לכוון את האישה באמצעות היד בגבה. זו גם ההזדמנות להרגיש האם היא נרתעת ממגע או שנוח לה איתו.
מיד לאחר הכניסה על הגבר לעבור בעדינות לפני האישה על מנת לפנות למארחת ולחפש מקום מותאם לאווירה המתפתחת.
את כל זאת האישה צריכה לדעת בעל פה, וכל צעד מוטעה שלה יכשיל את המחווה.
וכך בכל מפגש. בכל מדרכה, דלת, שולחן, יש לך הזדמנות להראות מי אתה. האם אתה מוזג לה משקה כאשר הבקבוק מגיע? האם אתה מתחיל לאכול לפניה? האם אתה אוכל בביסים גדולים מידי? האם אתה יודע להשתמש במפית בעדינות? איך אתה מניח סכום משומן על השולחן? איך אתה פונה למלצר? האם אתה נועץ מבטים במלצרית הצעירה? ואם דיברנו על מבטים, האם אתה סוקר בעדינות את הסביבה מבלי להתעכב יותר מידי? האם אתה מרוכז בה? ואם דיברנו עליה, מה מושך אותך בדיוק? המחשוף? הלחיים? השיער? האצבעות? ואם דיברנו על אצבעות, איך ניתן להגיע אליה ולגעת בה מעבר לשולחן ולצלחות?

חושן
חושן הודיעה שהיא מגיעה לבקר. נכנסתי לכוננות מנסה בחצי השעה שנותרה להתארגן על הסלון, המקלחת והמיטה. חלפתי על פני החדרים בזריזות מנסה להעריך את השלכותיהם של איי הבלגן למיניהם. בסך הכל הבית היה מסודר ונקי, אבל אני תמיד רוצה יותר. אני רוצה להכין את הסיבוב המקרי בבית. האם היא תשב ליד השולחן שבמטבח? או תיקח אותי ישר למיטה. אני כבר מכיר אותה. היא זקוקה לחימום וורבלי משובח. כאשר אני יודע שהמיטה מחכה לי, כושר הביטוי שלי במיטבו, אני חצוף ונועז, אין לי פחדים או מבוכות. העיניים שלי חודרות אותה בלי מאמץ, מחפשות אתגר למוסס. ביודעי שבכל התחכמות שלה, אני יכול לקרב את שפתיי ולתת להם לעשות את המשך העבודה. נכנסתי לסלון, שם היה פרוס מזרן ג'ודו עליו העברתי שיעור פרטי לפני יומיים. התחלתי בזריזות לקפל אותו, ואז עצרתי. מה יקרה אם היא תראה את המזרן? האם היא תיראה בו זירה תיקנית למשחק? כל השאלות וכל התשובות סביב המזרן הובילו לכיוון אחד. היא תנסה לעשות עמידת ראש, נעשה תחרות, ניפול זה לצד זה, אלמד אותה ריתוק, התהפכות, היא תחפש את המגע שלי, אני אמחץ אותה קלות, השפתיים ייפגשו, אנשק לה את הפטמות, האדמה תתחיל לרעוד, הבגדים יעופו לכל עבר, אכנס לתוכה, היא תשחק עם כל הכפתורים שבגופי, אני אשמיע נהמות, אנשך אותה, אנסה למשוך זמן, רוטב הספגטי על הכיריים יתחיל להישרף, אנתק מגע, היא תמתין שעונה על הקיר הלבן, אחזור ואתקרב אליה לאט מלווה כל תנועה שלה אמשוך אותה אלי בחוזקה, אחפש את עיניה שאינם אוהבים מבט ישיר. אשפיל שוב את עיניי מתרכז שוב בסערה שבגופי… אפול על פניי בעיניים עצומות ואסתובב פרוס זרועות למנוחת הלוחם.

איך נראה מפגש מקרי
בוא נסתכל בהילוך איטי איך נראה מפגש אקראי מוצלח שממנו נקבל דייט.
אתה מסתובב להנאתך באיזה קניון. אישה פנויה וערנית קולטת אותך ממרחק 12 מטר והיא מתקדמת במטרה למשוך את תשומת ליבך. במרחק 5 מטר ממך, אתה רואה אישה נאה אשר מפנה את מבטה אליך תוך ניעור השיער שלה הצידה. אתה מתלהב, קולט את מבטה וממשיך להסתכל עליה עד שהיא חולפת. אתה מסתובב וממשיך לעקוב אחריה. היא נכנסת לחנות. אתה הולך אחריה, מתקרב, מסתכל בעיניה ורואה סימן של התעניינות. אתה שואל האם את צריכה עזרה? היא שואלת האם אתה עובד כאן? אתה אומר שלא, שאתה רוצה להכיר אותה. היא מחייכת (או שלא). אתה אומר יש לך זמן לקפה? היא מבולבלת. אתה מציע להתקשר אליה יותר מאוחר….
בוא נראה מה היה חשוב כאן, ולא לפי הסדר:
התרשמות ראשונית,
משיכת תשומת לב,
קשר עין,
הבעת התעניינות,
הזמנה להכיר.
לסיכום זה נורא פשוט, נראה זאת בהרחבה בהמשך.

מיכל
מיכל הייתה הטיפוס הבוהמי ילדותי שמנסה לנהל שלושה ילדים קטנים ובית. ההתכתבות ביננו לא צלחה טוב וכל מילה גסה שלי זיכתה אותי ביומיים שלושה של התעלמות. לבסוף היא כתבה שזה לא ילך ביננו, שאני מחפש אישה יותר יפה ממנה, שהיא מכירה אותי כאילו מתמיד, מסודר מידי שכלי מידי, רגוע מידי. אותו שבוע של חול המועד פסח היה ממילה מלא כל יום בדייט חדש אחר. לא היה בזה ממש אושר אך זה עזר למלא את החלל שבפנים. אצטרך ללמוד להיות לבד אבל זה לא להשבוע. יום שישי ולאחר הדייט השישי אני חוזר לביתי עייף ומרוקן מחוסר התכלית שבמעשיי ואז אני רואה את ההודעה שלה, מה קורה? מתי נפגשים? קבענו למחרת במוצ"ש. גשם מבול באזור קריית עתידים. אני עומד עם מטריה ביד ודלת הרכב פתוחה, הכל לפי הספר הצרפתי שגידל אותי להיות ג'נטלמן שלא במולדתו.
מתקרבת אישה חיננית באופן מיוחד, חיוך מתוק, שיער בקוקו פרוע, מבט חכם. מה צריך יותר מזה בחיים. לא ציפיתי לנשיקה אבל היא נתנה גם את הלחי השנייה. הייתי מגולח ומבושם למישהי, שני אפטרשייבים, אחד בכל לחי, שני דיאודורטנים, אחד בכל שחי. גרדיאנט שמשגע את החושים. יש כאלה שזה פועל עליהן היטב. היא ידעה איך לנצל את נימוסים שלי. נכנסנו לפאב וביקשנו שולחן שקט. היא נשארה לעמוד לידי. קלטתי בשנייה האחרונה שהיא רוצה לשבת לידי. התיישבנו קרוב כמו שני חברים ותיקים, מוזר ובניגוד גמור להקדמה הכתובה שלה על צימצום מרחקים כמו שועל בשדה חיטה שיימשך חודש. השיחה זרמה, הגברת לא מפסיקה לשאול ולחקור. בשלב מסויים היא נכנעת לשיכרון הבושם וצוללת לתוך צוארי בנשיקה עדינה. אני בעננים. לאחר שעה של שיחה ערה היא שואלת, איך לא הכרת את אחי ואחיותיי, הם למדו בשנים שלך באותו תיכון. לא ידעתי את שם משפחתה, אבל כשאמרה אותו נסוגותי לאחור בבהלה קלה. יצאתי עם אחותה המבוגרת ממנה בעשר שנים בעודנו בשרות הסדיר. הזיכרונות על הילדה הקטנה המסתובבת שם עלו בזה אחר זה. זכרתי הכל, הבעות פניה מול אביה ואמה, צעצועים ומבטים גנובים, מריבות בין האחים. הייתי זקוק לאויר…

תגובתה של גלי @
מישל
אני לא יודעת אם שמת לב. אבל אני לא יכולה לקרוא לך דוד. זה לא יוצא לי טוב מהפה. מהרגע הראשון שהייתי מודעת לקיומך. אתה ודוד לא הולך לי ביחד. בהתחלה לא הבנתי למה. אולי כי זה שם שמוכר לי מאנשים מבוגרים ולא הכרתי כמעט בחורים בגילי עם שם בעל נוכחות מיושנת כל כך. ואולי לא.
אחרי שהתחלתי לקרוא את טיוטת המדריך למחזר, העננים נפתחו והראות התבהרה, האוויר צלול וברור. כי המדריך הזה שנכתב על ידי דוד הוא פשוט אשפה. כן . ממש כך.
דוד שכותב על החיפוש אחר "אישה יפה", הוא בחור שטחי ורדוד ושבוי בסטיגמות הנחותות ביותר . כן כן. המונח "אישה יפה" ישר משמיע סירנה פמיניסטית קולנית בראשי. בראש בחורה שבצעירותה תמיד היתה חכמה לכל הדעות ו"נראתה בסדר". נאה נגיד. לא רזה, לא שמנה, נמוכה אבל מטשטשת את זה (בהצלחה נדמה לי) באמצעות עקבים, בהירת עור וכהת עיניים ושיער. ותמיד ראתה את הגברים מסובבים את הראש אחר אותן בחורות בלונדיניות גבוהות עם עיניים כחולות – מה יש לך דוד שהעיניים שלך יכולות לראות ולהתלהב וגם לספר לחבר'ה רק על הבנאלי ביותר. גם אני רציתי שיסובבו אחרי את המבט . וכמעט אף פעם זה לא קרה. ולא קורה. לא משנה מה. אני בטוח שווה סיבוב ראש ואפילו יותר מזה מבחורה גבוהה ובלונדינית עם עיניים כחולות. אבל אתה לא רואה את זה נכון דוד?
כמה דברים מעצבנים הדוד הזה כותב וחושב את עצמו.
אבל אז מגיע מישל. מישל הוא בחור אחר לגמרי. הוא גדל במקום אחר. כשהוא כותב האישה היפה זה La belle femme . זה משהו אחר לגמרי. משהו מתנגן. משהו מתפייט. אין את השריקה של הפ' הרפה בעברית. יש את ה-L וה-M שמצטלצלות כפעמונים. כשדוד מדבר על בהתלהבות על בלונדינית חטובה, אני אגב ישר מדמיינת "שחורדינית" מטוייחת באיפור אבל מישל מדבר על הדבר האמיתי מישהי שיכולה להיות אפילו הבת שלי כשתהיה גדולה. בת השכנים שבגרה ויפתה ואמא שלה (זו אני כן?!) לימדה אותה להתלבש בקפידה מה שלא נפוץ באזורינו. הוא יכול באותה מידה לפנטז על ברונטית מיניאטורית עם שיק פריזאי (דוד: גם אם לא – אל תסתור את זה. לא כדאי לך. למישל לא צריך להסביר).
מרגיז ממש כשדוד מספר בערגה על נשים צעירות ממנו בשנים רבות, חסרות קמטים ומביטות בו בעיניים בהירות . כמה קלישאות במשפט אחד. ואז אני חושבת לעצמי ואם זה נכון. אם זה כל מה שהם רוצים שאהיה. ואם אני או היא לא אז??? מישל, נו באמת.