המחלץ… המשך פרק שביעי

19/04/2015 1290 צפיות תגובה אחת

"למה לו לפגוע בי" אני חושבת לעצמי בשקט, אני מתבוננת בו, מנסה לשרטט את תווי פניו מבלי לראות אותו ממש, החשיכה בדירה מעניקה לי מסתור מבורך, אבל גם עכשיו אני יכולה לראות שהוא מיוסר, כאוב, אני חוששת לשאול, מפחדת לדעת.
רק לפני מספר ימים הייתי בטוחה שאנחנו מתחילים מהתחלה, שנינו, הייתי מוכנה לחשוף בפניו את הרגשות שלי, ויודעת בביטחון שגם הוא יעשה כמוני, אבל עכשיו, כששנינו כאן, חוששים להתבונן אחד בשנייה אני כבר לא כל כך בטוחה.

אני נשענת ומדליקה את אחת המנורות הקטנות של הסלון, אני זקוקה למעט אור, אני מסתכלת על דין ורואה שהוא ממצמץ, נותן לעיניים שלו להסתגל לאור הקלוש שמגיע מהמנורה.
אני לא יודעת כיצד להתחיל, אבל אני כן יודעת שהוא כאן כדי לפרוק, כדי לשתף אותי, העובדה שהוא סומך עליי ומוכן לשתף אותי מעניקה לי מעט נחמה, אבל לא מכינה אותי לקראת העתיד לבוא.

אני מנסה לחבר שברי זיכרונות בראשי, החל מיום ההלוויה, אני מריצה בראשי את אותו היום ומרגישה כאילו אני מתבוננת בעצמי, מעולם לא שאלתי כיצד התרחשה התאונה, זאת הייתה מעין עובדה שהתוודעתי אליה במהלך אותם ימים, לא רציתי לבקש מידע בעיקר מכיוון שחששתי שדיינה וג'וש לא יוכלו לעמוד בכך, לא רציתי להכאיב להם, לא יותר ממה שכבר כואב להם, לאבד את הבן הבכור שלהם.
אותו היום שבו הסתובבתי בביתם, מנסה לתמוך, לעזור, להיות משענת, אני זוכרת שראיתי אותו, לא ממש אותו, יותר כמו גרסה חיוורת שלו.

"אני חושב שאם ג'וש ודיינה היו יודעים את האמת, הם לא היו רוצים שאהיה בקרבתם" אני פתאום שומעת את דין, ואני מרימה את ראשי אליו, "מה האמת?" אני שואלת את עצמי, אבל לא מסוגלת להגות את המילים, אולי אני בעצם לא רוצה לדעת.
"זה נשמע כל כך עצוב, שנינו מחלצים מוסמכים ומנוסים, ולא הצלחנו להציל אחד את השני" אני שומעת אותו ממלמל, וכשאני מסתכלת עליו אני מבחינה בחיוך עגמומי על פניו.

"לא ציפינו לסערה, אמנם ידענו שמזג האוויר יהיה סוער, אבל לא שיערנו לעצמנו באיזו עוצמה".
"אני רציתי לדחות את הטיפוס, אבל לוק הדביק אותי בהתלהבות, זה היה טיפוס ששנינו רצינו כבר זמן רב, אקונגואה בארגנטינה, אחת הפסגות שכל מטפס חולם לכבוש, אבל בגלל העומס ודברים אישיים דחינו כל הזמן את הנסיעה, עד שלבסוף החלטנו שניסע, מבלי לדחות שוב, אם רק היינו דוחים את הטיול" הוא אומר לעצמו בלחש את השורה האחרונה, ומשאיר אותה כשאלה באוויר, ללא מענה.

"את יכולה לדמיין לעצמך את ההרגשה לרדת מההר לבד, ולדעת שהשארת מאחור את החבר הכי טוב שלך?" הוא שואל אותי, ומרים את המבט שלו אליי, העיניים החומות שלו מצועפות, ואני כמעט יכולה לשמוע את הקול שלו נשבר, ואני כבר לא יכולה להחזיק את עצמי, אני משתדלת לא להשמיע קול, אבל מרגישה את הדמעות זולגות, כמעט ולא נוגעות בלחיי, זולגות היישר לכרית שאני אוחזת חזק על ירכיי, "לא, אני עונה לעצמי בשקט, אני לא מסוגלת לדמיין, איך אפשר לדמיין דבר כזה" אני חושבת בכאב, ומרגישה בכמה דמעות שזולגות לשפתיי, מרגישה את המליחות.

"הסערה הייתה קשה מדי" הוא ממשיך, ואני מרגישה את המחנק בגרון, מתקשה לבלוע, "ושנינו נפצענו." "שתביני" הוא פתאום מרים את הקול, "כבר היינו שלושה ימים בתוך הסערה, בחוץ, בתנאים קשים, ועם כל הניסיון שלנו, פשוט לא היינו מוכנים מספיק בשביל לעבור אותה", "זה הסיוט של כל מחלץ, לא להיות מסוגל לחלץ את עצמך, לא היינו יכולים להתמודד עם הסערה".
"פשוט לא יכולנו להתמודד איתה", הוא אומר שוב ותופס את ראשו בשתי ידיו, מסרב להאמין, מסרב לקבל.

"אני זוכר את פתיתי השלג הראשונים שנפלו בזמן שהיינו כבר למעלה, אני ולוק עוד צחקנו באותם רגעים, ניערתי אותם מהמעיל בתנועה אגבית, בלי חשיבות, בלי לדעת מה הם מבשרים לנו, אם רק היינו מחליטים לרדת מההר באותם רגעים, עוד היינו יכולים להספיק, שנינו, ביחד, להגיע למטה, אבל החלטנו להמשיך, לא חשבנו בכלל לעצור, כל מה שרצינו באותו הרגע הוא לעבור את המחצית הראשונה של העלייה, משם, אנחנו כבר נדע להמשיך, היינו כל כך שיכורים מהאוויר, מההרגשה, מהטיפוס, את לא יכולה לדמיין את ההרגשה", הוא פתאום מסית את מבטו אליי בשאלה, "את הריגוש שהגוף שלך מתחיל לקבל, את האדרנלין זורם בדם, כל אלו לא גורמים לך לחשוב בהיגיון, איפה לעזאזל היה ההיגיון באותו הרגע?!" הוא לוחש בקול.

אני רוצה לומר לו שיפסיק, שהוא לא חייב להמשיך, אבל מרגישה כאילו אני משותקת, מנסה לעבד בראשי את כל המידע המועט, אני מניחה את כוס הקפה ורוכנת להתיישב על השולחן בסלון, מולו, הוא מרים את ראשו אליי, ואני רואה את כל הכאב בעיניו, למשך כמה שניות אנחנו מסתכלים אחד על השנייה, ואז הוא עוצם את העיניים ומניח את ראשו על הירכיים שלי, הידיים שלו מקיפות את המותניים שלי בחיבוק חלש, ואני מעבירה את האצבעות שלי בשערו, מנסה לנחם אותו, אבל לא יודעת כיצד, לא יודעת כיצד לחזק אותו.

אני מסיתה את המבט שלי לצד, מרגישה שהדמעות שלי שוב צפות, "אל תבכי, אל תבכי אלכס" אני אומרת לעצמי, "את חייבת להיות חזקה, אם לא בשבילך, אז לפחות בשבילו" אבל אני לא מצליחה להחזיק מעמד, העיניים שלי נודדות על כל פני החדר, מנסה למצוא במה להתמקד, מנסה לא לדמיין בראשי את כל מה שהוא תיאר, אבל נכשלת, יודעת שהוא עובר את הסבל הזה יום יום, יודעת שהוא משחזר בראשו את מה שקרה, "אילו רק היה אפשר לחזור אחורה בזמן, אבל אז לא היית פוגשת אותו" אני חושבת בבהלה, אסור לי לחשוב כך, אסור לי.


תגובות (1)

פרק מדהים!!
סוף סוף האמת מתגלה והכל יותר מובן:-)
ממש אהבתי!!
מחכה להמשך! :-)

19/04/2015 23:59
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך