המחלץ… סיום פרק חמישי

30/03/2015 815 צפיות תגובה אחת

אני מרגישה שקשה לי להיות כאן, מרגישה פולשת, וכשאני מסתכלת על דין, שעומד במרחק ממני, מוקף בארגזים, אני מבינה שגם לו קשה, להיות כאן, להיות בחדר שלו, מוקפים בחפצים שלו,
בלעדיו.
"אולי כדאי שתיקח את ארגז התמונות שלכם" אני מנסה להציע, ודין מסתכל עליי, הוא נראה מיוסר וכאוב, אני כל כך רוצה להיות איתו באמת, לומר לו שהוא יכול לשתף אותי, לספר לי, כמו לפני כמה רגעים, אבל אני חוששת שמה שהתרחש קודם לכן היה רגעי, חוששת שהוא יסתגר, "אני אפילו לא יודע מה לקחת" הוא עונה לי, ואני מבינה אותו, איך אפשר להחליט מה לקחת, ומה להשאיר…
אני מתקדמת ומתיישבת על קצה המיטה, הרגל מתחילה לכאוב לי ואני מנסה להסתיר זאת מדין, אבל הוא מיד מבין ומתיישב לידי, מנסה להקל על הכאב, הוא נראה כל כך מרוכז, ואני רק רוצה לומר לו שאני רוצה להקל על הכאב שלו.
בזמן שאני יושבת על המיטה, דין לוקח שני ארגזים, את ארגז התמונות, וארגז נוסף, בתוך הארגז הוא מניח את הקופסא, אותה קופסא שהוא הוציא מהשידה, אני רוצה לשאול אותו על הקופסא, אבל לא רוצה להיחשב כחטטנית ואני מניחה לזה.

כשאנחנו יורדים במדרגות אני רואה את התמונות על הקיר, כל התמונות המשפחתיות, לוק מופיע בכולן, "זה רק נראה שהוא הלך, ועומד לחזור כל רגע" אני חושבת לעצמי, משפחת לונדון מתקשה להיפרד, מתקשה להרפות, ואני לא חושבת שאי פעם אהיה מסוגלת להרגיש את הכאב שלהם, את כאב האובדן, אני מתיישבת על המדרגות ודין חוזר לחדר בכדי לקחת את הארגזים, בזמן שהוא נמצא למעלה, אני משחזרת את אותו יום ארור, יום ההלוויה, היום שכולם התכנסו כאן, היום שבו לראשונה ראיתי את דין, מסתובב כאן, בין השולחנות הגדושים באוכל ושתייה, אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהוא נראה לא שייך, אותו יום גשום, אותו יום אפור.
"הלכנו?" דין שואל ומקפיץ אותי, אני מתרוממת ושנינו יוצאים מהבית.
דין מעמיס את הארגזים במושב האחורי ואנחנו נכנסים לרכב, הוא מניע ואנחנו מתחילים לנסוע, בשתיקה, אני מתלבטת אם לשבור את השתיקה, אבל מחליטה שלא, עם ההחלטה אני שולחת את ידי ולוחצת את היד שלו, שמונחת על הירך שלו, לחיצה רכה, שידע שאני נמצאת כאן איתו, הוא בתגובה מחייך אליי חצי חיוך, ואנחנו ממשיכים בנסיעה.

אנחנו מגיעים אליו לבניין המגורים, דין עוזר לי לצאת מהרכב, ומוציא את שני הארגזים מהמושב האחורי, ואנחנו עולים לדירה שלו, כשאנחנו נכנסים דין מניח את שני הארגזים ליד דלת הכניסה.
"רעבה?" הוא שואל, ואני מהנהנת, "שבי" הוא פוקד ואני מתיישבת על הכורסא הרכה, מרימה את הרגל, בזווית העין אני רואה את דין במטבח, מוציא מצרכים, ומתחיל להכין תבשיל, במהרה מתחילים להתפזר ריחות נעימים של אוכל ואני מתחילה להרגיש את הרעב "כנראה שלא אכלתי זמן רב" אני אומרת לעצמי.
אני נהנית להיות כך, יושבת על הכורסא ומתבוננת בדין, במטבח שלו, טורח לכבודי, בשבילי, מנסה שיהיה לי נוח, "אני בהחלט יכולה להתרגל לכך" אני אומרת לעצמי ומחייכת, אני מרימה את הראש ורואה את דין מתבונן בי, אני מחייכת, מושכת לו בכתף אחת והוא מחייך בחזרה.

כשהוא מסיים הוא מניח שתי צלחות גדושות על השולחן בסלון, הוא מוציא מהמקרר בקבוק יין לבן חצי יבש בשבילי, ובקבוק בירה, בשבילו.
אני לוקחת את הצלחת, הוא הכין אטריות מוקפצות, עם ירקות, הריח מעורר תיאבון ואני מתחילה לאכול, הוא מוזג לי יין בכוס ומניח אותה לידי.

הוא מתיישב על הרצפה, נשען על הקיר, ולוקח את הצלחת שלו, אני מתיישבת על הכורסא, ושנינו אוכלים ליד שולחן הסלון, מנסים להתרכז בתוכנית שמופיעה בטלוויזיה, ללא הצלחה.

"אולי תשבי לידי" דין מסתכל עליי ומציע אחרי כמה דקות של אכילה, אני מחייכת ומניחה את הצלחת על השולחן.
הוא מושיט לי את היד ועוזר לי, אני מנסה להתיישב לידו, אבל הוא מסית אותי כך שלמעשה אני מתיישבת בין רגליו ונשענת עליו, הוא מרחיק את שולחן הסלון מאתנו ונשען על הקיר, אני לוקחת את הצלחת שלי ומנסה להמשיך לאכול, אבל מתקשה להתרכז, דין מתקרב אליי ומצמיד אותי אליו יותר ויותר, אני מרגישה אותו נושם את השיער שלי, מתחכך באוזן שלי, ההרגשה כל כך נעימה.
בעדינות הוא מסית את העליונית שאני לובשת וחושף את הכתפייה של הגופייה, הוא רוכן כלפי ומתחיל לפזר לי נשיקות רכות על הכתף, הזיפים שלו מעבירים בי צמרמורת נעימה, אני מניחה את הצלחת שלי על השולחן, "כנראה שאני סיימתי לאכול" אני חושבת לעצמי.
אני מרגישה אותו עוטף אותי בזרועות החסונות שלו, מרגישה את הידיים שלו מחבקות, חופנות, מלטפות, וכל זאת מבלי להפסיק לפזר נשיקות, אני מרגישה את הידיים שלו בכל מקום, ומנסה להתמסר לנשיקות שלו, אבל מרגישה חשמל בכל פעם שהידיים שלו נוגעות בי.
לאט לאט הוא מתקרב אל הצוואר, אני נשענת עליו והוא בתגובה מצמיד אותי אליו יותר ויותר.

אני לוקחת את כוס היין ושותה את שארית היין בבת אחת, ולמשך כמה רגעים מרגישה את החמימות בבטן, אבל מרגישה גם את הסחרור הקליל שהיין גורם לי, אני לוקחת כמה נשימות עמוקות, "שיט" אני חושבת לעצמי, "איך יכולתי להיות כל כך חסרת אחריות, לשתות אלכוהול עם משככי כאבים, לא השילוב המוצלח ביותר".
אני עוצמת את העיניים ולא מניחה לעצמי לחשוב על זה יותר מדי, דין עדיין ממשיך, כבר לא נראה שמכאן יש דרך חזרה, אני מסובבת את ראשי לכיוונו ופוקחת את העיניים, העיניים שלו מתמקדות בי והוא בתגובה מצמיד אותי אליו לנשיקה רכה, אני נאנקת בתוכי, ורוצה כל כך להתמסר אליו, אני מרגישה עדיין את הידיים שלו בכל גופי, מלטפות, בוחנות, אני יודעת שאין דרך להפסיק, "ואני גם לא רוצה להפסיק" אני חושבת לעצמי, "רוצה שימשיך, רוצה שהרגע הזה יימשך לנצח, לא רוצה שיפסיק לנשק".
אני מסתובבת אליו ומתיישבת מעט על הברכיים, אני בדיוק בגובה של השפתיים שלו, בזמן שהוא יושב על הרצפה, נשען על הקיר, הוא מקרב אותי שוב אליו, ואני מושיטה את הידיים שלי, ללטף את הזיפים, ללטף את השפתיים שלו, השפתיים שגורמות לי לתחושות כל כך נעימות, כל כך אסורות, אני מרגישה את העיניים שלו בוחנות אותי, שואלות מבלי להוציא הגה, סקרניות, לרגע אני מרגישה לא נוח, לא ייתכן שבשנייה הוא גורם לי להרגיש כל כך נחשקת, ולאחר מכן להרגיש זהירה, זאת לא התחושה שאני רוצה.

"תגידי לי מה את רוצה", הוא שואל, ולרגע אני לא מבינה, אני מנידה את הראש שלי ומנסה להבין למה הוא מתכוון, "תגידי לי מה את רוצה ממני" הוא חוזר ואומר, אני מושכת בכתפיים שלי, "אני לא בטוחה שאתה יכול לתת לי מה שאני רוצה" אני עונה בשקט, ולרגע קט הוא נראה פגוע, "את לא יודעת שאני רוצה לתת לך כל מה שתרצי" הוא אומר.
"איך אני יכולה לומר לו שאני רוצה שיישאר איתי כאן, בלי ללכת, מבלי לדאוג", אני לוקחת נשימה עמוקה, "אני רוצה שנשכח את כל מה שסביבנו, שנהיה רק אני ואתה" אני עונה לו, מנסה לא להישמע מסתורית" אבל גם לא רוצה להיות גלויה מדי בפניו, עדיין לא.


תגובות (1)

שמעי שאני במתח!!
כמו תמיד פרק מושלם ואת באמת רק משתפרת כל הזמן בכתיבה!!.:-):-)
מחכה להמשך! :-)

30/03/2015 20:49
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך