המחלץ… סיום פרק שביעי

דיו מתרומם, ואני מרגישה לפתע קרירות לא רצויה, לא אותה החמימות שעטפה אותי, שעטפה את שנינו לפני שניות מעטות.

"כבר מאוחר" הוא אומר, ואני מעיפה מבט בשעון, "אולי התכוונת שמוקדם מאוד בבוקר" אני אומרת ומחייכת, אני מתבוננת בדין שמסתובב בסלון כמו אריה בכלוב, "אתה יכול להישאר לישון כאן אם אתה רוצה" אני מציעה לו, אני לא רוצה שהוא ילך, לא עכשיו, לא במצבו הרגיש.

"אולי באמת כדאי שאני אשאר לישון כאן" הוא אומר ומפתיע אותי, לא ציפיתי שהוא יסכים בכזאת קלות, אני מתרוממת ונכנסת לחדר שינה, מנסה לסדר את המיטה לשינה כמה שניתן, מנסה לעשות סדר במחשבות שלי תוך כדי, אני נכנסת לחדר ארונות, פושטת מעליי סוף סוף את הבגדים שלבשתי כל היום, ולובשת פיג'מה, כשאני יוצאת לסלון לאחר כמה דקות אני מוצאת את דין שוכב על הספה, ישן, הוא נרדם במהרה.
אני מחייכת ומרימה את השמיכה מהכורסא השנייה, מורידה את הנעליים שלו, ומכסה אותו בשמיכה, אני נכנסת לחדר שינה ומכבה את האור, נכנסת למיטה ומנסה למצוא חום, למצוא רוגע, "זה המפלט שלי" אני חושבת לעצמי, מיד כשאני עוצמת את העיניים כל התמונות שבות אליי, כמו בפלשבקים חוזרים, כל המידע, כל הפרטים, ואני יודעת שזה לא הכול, אני יודעת שיש יותר ממה שהוא משתף, יותר ממה שהוא מוכן לגלות, אבל איך אפשר להתמודד עם זה.

לבסוף, אני נרדמת מותשת, מותשת מהיום הארוך, רווי ברגשות, כעסים, סודות, ותגליות לא צפויות.

זמזום של הנייד מעיר אותי, זה השעון המעורר, אני מסתובבת לצד השני של המיטה ומשתיקה את הנייד, לוקח לי כמה שניות להיזכר באירועים של אתמול, אני מתרוממת וקמה מהמיטה.
אני יוצאת לסלון ומוצאת את דין, עדיין ישן על הספה, הוא נראה כל כך רגוע, חסר דאגות, אני מתבוננת בו עוד כמה שניות וחוזרת לחדר שינה, חוששת להעיר אותו, "אבל אני צריכה ללכת לשירותים", אני אומרת לעצמי, ויוצאת שוב, בשקט, אני נכנסת לחדר אמבטיה וכשאני יוצאת אני מוצאת את דין כבר יושב על הספה, ערני, כמעט לגמרי.
"סליחה שהערתי אותך" אני לוחשת ומתיישבת בקצה הספה, "זה בסדר" הוא מרגיע אותי, "הייתה לי שינה טרופה", ואני לרגע נבהלת, אבל המבט על פניו של דין מרגיע אותי מעט, "מעטים הלילות שדין מצליח לישון שינה טובה" אני נזכרת.

"אני מכינה לנו קפה" אני מכריזה ומתרוממת, דין מהנהן וממשיך לשבת על הספה, עכשיו הוא נראה לא רגוע, ואני נזכרת איך רק לפני מספר רגעים זה היה בדיוק להיפך, אבל יכולות להיות לכך הרבה סיבות.

כשאני מתיישבת לידו עם כוסות הקפה האווירה כבר פחות מתוחה, "מצטער שאתמול הפתעתי אותך" הוא אומר ולוגם בשקט מהקפה, "הפתעת זה בלשון המעטה" אני אומרת ומחייכת חצי חיוך מתנצל, לא יודעת כיצד לתרגם את מה שהתרחש אתמול, לא יודעת כיצד לפתוח איתו שיחה, לא יודעת אם אי פעם הוא ישוב וישוחח איתי על כך, ובעיקר, אני לא יודעת אם אי פעם הוא יצליח להיות רוגע ושלווה.
המחשבה האיומה הזאת מכאיבה לי, הרי אני אתמול לא יכולתי להירדם רק בשל המחשבות המעטות, אני לא יכולה לתאר לעצמי מה עובר עליו בכל לילה, ואולי, זה בעצם מה שעיצב אותו, זה מה שהפך אותו להיות כל כך מנוכר, הרי, לא הכרתי אותו לפני כן, לפני התאונה.

נקישה בדלת, דין מתבונן בי במבט שואל, אבל אני מושכת בכתפיי, אני לא מצפה לאף אחד, בוודאי לא בשעה כזאת מוקדמת, אני מתרוממת וניגשת לדלת הכניסה.

אני פותחת את הדלת, דיינה עומדת בכניסה, נראית עייפה, לבושה באותם בגדים שלבשה אתמול, השיער שלה לא מסודר כמו תמיד, נראה שהיא לא ישנה בלילה, אני מתקרבת בכדי לחבק אותה, "דין נמצא כאן?" היא שואלת ועוצרת אותי, "כן" אני אומרת ומהנהנת, אני פותחת את הדלת לרווחה והיא נכנסת, דין מיד מתרומם כשהוא רואה את דיינה, המבט שלו נע ממני ואליה וחזור, ואני יודעת שהוא במצוקה, אבל אני לא יודעת כיצד לעזור לו, דיינה נכנסת לדירה ונראה שהיא לא מרגישה בנוח, אבל יחד עם זאת היא נראית נחושה.

היא מתיישבת על הכורסא ושנינו מתנהלים באיטיות לידה, לא בטוחים כיצד להגיב, דין מתבונן בי ומתיישב לאט בחזרה על הספה, "מה שלומך דין?" היא לפתע שואלת, ואני נחנקת בתוכי, מתקשה לנשום, העיניים שלי פעורות, אני מתבונת בדין שמעביר את עיניו ממני לדיינה, הלסת שלו מהודקת ונראה שהוא מנהל מלחמה פנימית בתוכו, הוא מסית את מבטו משתינו ולבסוף, לאחר שניות שנדמה כמו נצח הוא משתעל, "אני בסדר דיינה" הוא עונה בקשיחות, ואני מרגישה כעס, "למה הוא כועס" אני חושבת לעצמי, היא שואלת לשלומו והוא שוב עוטה על עצמו את שריון הקשיחות, אפילו בפני דיינה, אני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד עם זה ואני הולכת לכיוון חדר השינה, דין תופס את ידי ומושך אותי לשבת לצידו, לידו, "איפה הקשיחות?" אני חושבת לעצמי, וכשאני מתבוננת בו אני מבינה שהוא זקוק לי, שהוא לא יכול להתמודד עם דיינה לבדו, ואני נכנעת ומתיישבת לידו, מחייכת חיוך מתנצל לכיוונה של דיינה.