המחלץ… פרק שמיני

28/04/2015 631 צפיות תגובה אחת

אני מתבוננת בדיינה, האישה שיושבת מולי היא לא האישה הרגועה, השקולה, שאני מכירה.
לפני יושבת אישה שבורה, מבט חטוף על פניה מעיד על המשבר הנפשי שבו היא מצויה, לא אותה אישה מטופחת, מאירה, וחייכנית, כי אם אישה שנדמה שרק מגע קליל יכולה לרסק אותה.
ההכרה בכך מעציבה אותי, והדבר האחרון שאני רוצה הוא להכאיב לה.

שלושתנו יושבים בדירה, בשקט מתוח, אני לא בטוחה מה אני צריכה לומר, אם בכלל, וממגע ידיו של דין שלא עזבו לרגע את ידיי, אני יכולה רק לשער שגם הוא מרגיש שהוא נמצא על קרקע לא יציבה.

"אני שמחה שנפגשנו אתמול" היא לפתע אומרת, "זה קרה רק אתמול" אני חושבת לעצמי, נדמה שעברו לילות רבים מאז, ומושיטה את ידה, ללחוץ את ידי, אני מופתעת מהפתיחה הכמעט קלילה. "המפגש היה קצר, אבל לפחות זכינו לראות אותך, אחרי כל כך הרבה זמן שלא הצלחנו להיפגש" היא אומרת ועיניה נודדות לכיוונו של דין, דין הרים את עיניו בכדי לפגוש את עיניה של דיינה, ולמשך כמה שניות נראה שעוברת ביניהם איזו שהיא הבנה הדדית.

"לא באתי לכאן כדי לחפש תשובות" היא אומרת ברוגע, ואני מרגישה הקלה סמויה, ייתכן שאולי התשובות שהיא הייתה מוצאת לא היו לרוחה, "באתי כדי לומר לך שאנחנו רוצים שתחזור אלינו, באותו היום, לא איבדנו בן אחד, איבדנו שני בנים" היא אומרת.

ובאותו הרגע ממש, הרגשתי שהקרקע שעליה אני דורכת הולכת וקורסת תחתיי, אני מסתכלת על דין, נראה שהוא לא ציפה לכך מדיינה, הוא מתרומם ומתחיל להסתובב בדירה חסר אונים, שתינו יושבות בסלון אחת מול השנייה, ממתינות לתגובה, "חשבתי שאנחנו המשפחה שלך" דיינה ממשיכה, דין מעיף מבט אבל עדיין לא מגיב, שתינו עדיין יושבות, אני מרגישה קרועה בין שניהם, בין דיינה שלמעשה היא המשפחה השנייה שלי, לבין דין, אהובי, מתוסבך ככול שיהיה, אני עדיין מרגישה רגשות עזים כלפיו, רגשות שלא נעלמו, שמסרבים להיעלם.

"דיינה", אני שומעת את דין לפתע, מספיק לי מבט חטוף על פניו בשביל לדעת, הוא שבור, והוא לא יכול להעמיד פנים איתה, איתם, עם שניהם.

"את חייבת לדעת שהתאונה, קרתה באשמתי" הוא אומר ומתקרב אליה, כורע ברך ומחזיק את ידיה ששמוטות על ירכיה, "לוק לא נמצא כאן אתנו בגללי" הוא ממשיך, ואני מנסה לחשוב כיצד להגיב, דיינה נראית נסערת, אבל היא עדיין שומרת על ארשת רגועה, אני משערת שזה בשביל לא להראות לו שהיא נשברת, אני הייתי נשברת במקומה, אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לשאת את כל הכאב.

"זה אני שהייתי צריך להיות שם", הוא ממשיך, "לא לוק, הוא התעקש להישאר שם, הוא ביקש שאני ארד מההר לכיוון המחנה כדי להזעיק עזרה".
הייתי צריך להישאר איתו שם, אני הייתי צריך להישאר שם, ולא לוק", הוא אומר בקול מרוסק, ואני, אני כבר לא יכולתי להמשיך להתבונן מהצד, אני מתקרבת אליו ומנסה לחבק את כתפיו, אבל באותו רגע הוא מתרומם, מתנגד למגע שלי, מסרב לחמלה של דיינה, ממשיך להסתובב בדירה בתחושה של חוסר אונים, בתחושה של קושי, אני מתבוננת בדיינה ורואה כמה דמעות זולגות על לחייה, איך הוא יכול להכאיב לה כך, איך הוא יכול להמשיך?

"דין" אני אומרת ומתרוממת, אבל דין לא מתייחס, "אני צריך שתדעי את האמת", הוא ממשיך, "אני צריך לומר לך מה בדיוק קרה" הוא אומר, ודיינה מתרוממת גם היא, היא פוסעת כמה צעדים, לרגע אני חושבת שאולי היא מתכוונת לעזוב, אבל אז היא עומדת במקומה, ושנינו מנסים לנחש את הצעדים הבאים שלה, "אתה צודק" היא אומרת ומעבירה את מבטה מדין וחזרה אלי, "ייתכן שאולי אתה היית צריך להיות שם במקום לוק" היא ממשיכה, ועיניי נפערות לרווחה, "לא ייתכן שהיא אכן אמרה את זה" אני חושבת בליבי, ודין מנסה עדיין לשמור על ארשת אדישה, לא נותן למילים של דיינה לחדור אליו.
"אבל מההיכרות שלי עם בני, אני יודעת שהוא לעולם לא היה סולח לעצמו אם הוא היה משאיר אותך שם, בדיוק כפי שאתה לא יכול לסלוח לעצמך עכשיו" היא מסכמת.


תגובות (1)

דיינה הפתיעה:-)
פרק ממש טוב!!
אני כבר לא יודעת מה לכתוב עוד מרוב שזה מדהים!
באמת כל הכבוד לך:-):-)

28/04/2015 23:19
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך