המחלץ… פרק תשיעי

הנסיעה ארוכה, רוי ואני עושים כמה עצירות, להתרעננות, באחת העצירות אני נשארת בג'יפ, "להביא לך משהו לשתות?" הוא מפנה אליי את מבטו ושואל כשרגל אחת מחוץ לג'יפ "לא", אני מנידה את ראשי, אני פשוט רוצה כבר להגיע, רוצה לדעת לאן אנחנו נוסעים, אבל, לא דין ולא רוי מנדבים מידע, "אצטרך פשוט להיות סבלנית" אני מהרהרת לעצמי.

רוי חוזר עם כריך ושני בקבוקי שתייה ומתיישב מאחורי ההגה, "הבאתי לך בכל זאת" הוא אומר וקורץ לי, אני מחייכת ולוקחת את בקבוק השתייה, אנחנו נשארים ברכב עוד כמה דקות עד שרוי יסיים את הכריך שלו, לוגמת מהבקבוק, "מתי החלטת שאתה רוצה להיות מטפס?" שאלתי את רוי והפניתי אליו את מבטי, רוי מסיים ללעוס, נראה שהוא גם מנסה לנסח תשובה מתאימה תוך כדי, "אני לא חושב שזאת הייתה החלטה, אני מניח שפשוט התגלגלתי לזה" הוא עונה, "אבל בכל זאת" אני מקשה עליו, "זה לא מקצוע פשוט, והידיעה שמדובר בג'וב די מסוכן, לא פשוטה" אני אומרת לו,
"נכון", הוא עונה באיטיות ומתמקד בעיניי, "אבל, אני לא רואה את עצמי עוסק בתפקיד אחר, לפחות לא בשנים הקרובות", הוא מנסה לסכם ופותח את בקבוק השתייה שלו, אבל אני עדיין לא מסתפקת מהתשובה שלו, "אני לא יודעת, אני חושבת שלי היה קשה לעסוק בג'וב לא זהיר, בתחושה של כמעט חוסר ביטחון" אני אומרת ומרגישה את עצמי משולהבת, זקוקה למידע נוסף, לתשובות, מנסה להבין את דין דרכו.

"אז כנראה שזה ההבדל בינינו" הוא עונה.

"אל תרגישי רע עם עצמך" הוא אומר לי, אחרי שאני שותקת למשך כמה דקות, אני בוהה דרך החלון ומתמקדת בנקודה מסוימת, מנסה לעכל את המשפט האחרון שלו, "זה באמת ההבדל העיקרי ביני לבין דין, אני זקוקה לביטחון, זקוקה ליציבות, ואילו הוא, נראה שסכנה תמיד קוסמת לו, נראה שהוא תמיד נמצא על קרקע לא יציבה", אני מרגישה את עיניו של רוי מתמקדות בי ואני מפנה אליו את מבטי ומחייכת, "אני חושבת שאנחנו יכולים להמשיך בנסיעה", אני אומרת לו "אני מסכים" הוא עונה בחיוך ומתניע את הג'יפ.

כשאנחנו מתחילים לעלות להרים אני סוגרת את החלון, מרגישים את האוויר הקריר יותר, "אנחנו מתקרבים" אני שומעת את רוי אומר, "אני חושבת שכבר הגיע הזמן" אני אומרת חצי בהומור חצי ברצינות, ורוי מגיב בצחוק קל, אני מרותקת לחלון וצופה בהרים שהולכים ונגלים לעיניי, מעולם לא ייחסתי לכך חשיבות, מעולם לא חזיתי ביופיים, ואני יודעת שמקרוב הם בוודאי הרבה יותר מרהיבים, בהמשך הדרך נראה שהם מלווים אותנו, מלווים אותי, אני כמעט חוששת להמשיך בנסיעה, רוצה לומר לרוי שיעצור, אבל אני רוצה להתמודד, רוצה לדעת, והידיעה שדין ממתין לי מעודדת אותי.

מבלי לשים לב הדרך כבר פחות סלולה, רוי פונה לנסיעה בין העצים, נראה שמדובר בשביל שמוכר רק לו, ולאנשים שכמותו, הדרך רצופה בסלעים, ענפים סוררים, ושביל אדמה לא נעימה, "הדרך תהיה קצת קשה" רוי אומר בזמן שאני מרגישה קפיצות במושב" אני חושבת שכבר הספקתי להבין זאת" אמרתי לו בצחוק והוא השיב לי בחיוך.

אני מרגישה מעט טלטלות, והנסיעה במהירה הופכת להיות קפיצית.
אנחנו עוברים כך מעט יותר ממחצית השעה, שנדמה שהיא הארוכה ביותר בחיי, ואנחנו עוברים לשביל יותר סלול, רוי נראה מרוכז בנסיעה, אני מתמקדת בו למשך כמה שניות, מנסה למצוא קווי דמיון נוספים בינו לבין דין, "תראי" הוא פתאום אומר ומסמן עם סנטרו קדימה, "אנחנו מגיעים" הוא אומר, אני מפנה את מבטי קדימה ולפתע מחזה ההרים המרשים נראה יותר קרוב, יותר מרשים מהנסיעה, אני מחייכת באופן טבעי ומשחררת צחוק קטן, אני מתפארת מההרים, נראה שישנם כמה קטעים לבנים, אבל, רובם ירוקים, בגוונים שונים ומדהימים, אני מרגישה מרותקת, מרגישה שאני יכולה לחזות בהם לנצח מבלי להעתיק את מבטי, "עכשיו את מבינה?" אני שומעת את קולו של רוי, כמעט ממרחקים שכן, אני מרגישה שבויה בתוך המחזה, אני פותחת מעט את החלון ונושמת את האוויר, לוקחת כמה נשימות עמוקות, מחייכת ומפנה אליו את מבטי, "אני חושבת שאני מתחילה להבין" אני עונה לו, ומפנה שוב את מבטי אל ההרים.