המכתב שמעולם לא נשלח.

איתן, (שם בדוי.)היינו ילדים..לא לפני הרבה שנים.
האמת,ממש לפני לא הרבה זמן.
הייתי שם בשבילך. באמת שניסיתי. היית הראשון, לא יודעת אם סיפרתי לך שבאמת נפתחתי אליו. צחקנו ביחד,למדנו ביחד למבחנים שעם הזמן הפכו לבגרויות , תמיד אמרת לי שאמא שלך אוהבת אותי. אבל היינו רק ידידים.ידידים טובים.מבחינתי?הכי טובים.מבחינתך?פחות…
תמיד היו סיפורים בשכונה.סיפורים על זה שאתה משחק בבנות.על זה שהיו לך אינספור חברות.
אני זוכרת את הרגע הזה ששאלתי אותך,איתן,תגיד את האמת.כמה חברות היו לך? וענית שאתה באמת לא יודע…
הכרנו דרך חברה טובה,ובסופו של דבר אני ואתה נשארנו בקשר ואיתה הקשר לא נשאר..ידעתי שיש לך ידידות חוץ ממני,המון,למען האמת.ותמיד הכנתי את עצמי לאפשרות שאני סתם אחת.אפילו לא ידידה טובה.
אבל קיוויתי.שאתה רואה אותי כמו שאני רואה אותך..כשהכרנו היינו מדברים הרבה,שיחות בסקייפ,בוואטסאפ,בסמסים,בטלפון,בכל מקום היינו מדברים!יכל להיות לנו יומיים רצופים בשיחות,ופתאום חודש שלם אתה לא שולח הודעה.אז אני התגברתי ושלחתי.כי באמת אהבתי.את השיחות איתך.אותך.
יש אנשים בחיים האלה,מעטים מאוד,באמת שלא הרבה.שיש איתם חיבור.חיבור מיוחד כזה.שאתם באותו ראש,באותו זמן חושבים אחד על השנייה,צוחקים מאותו הדבר,מחייכים.
חשבתי שהיית מהם.כי באמת,לא הרגשתי פתוחה עם בן מלבדך.מעולם לא דיברתי בכנות עם מישהו כמו שאיתך דיברתי.כל כך נתת לי להרגיש בנוח לגבי הכל..אני זוכרת שהבטחת לי שלא תפגע בי.ובאמת לא פגעת בי.מעולם לא ניסית.והרגשתי בנוח לצעוק עליך,לצחוק עליך,בפתיחות כזאת שבאמת לא היו הרבה כאלה.לפעמים חברות שלי היו אומרות לי שאני מקדישה לך יותר זמן מאשר להן.
תמיד הייתי מספרת לך כשמישהו מהשכונה היה אומר לי להתרחק ממך,כי רציתי לדעת איך תגיב.היית מתוסכל מזה.אמרת שאפילו אתה לא רוצה להגיב מרוב שזה קורה.שאתה לא סומך על חברים,אפילו הטובים שלך.
שכל הסיפורים האלה,זה הכל בכלל טעויות.פשוט היא אהבה,או שאתה חיבבת, ורציתם לנסות.זה הכל.לנסות,כי מבחינתך להיות עם מישהי מתחיל בזה שיש משהו.יש איזשהי משיכה,או סוג של חיבור ואז פוף-אתם נהיים זוג ומנסים שזה יעבוד.
תמיד אמרתי לך שאני בכלל לא מסכימה עם זה.שקודם צריך שתיווצר אהבה ואז תהיו ביחד.
והאמנתי לך.כי ראיתי כמה טוב יש בך,שאחרים לא ראו.וגם כי אמרת שאתה מספר לי הכל.

ואז נהייתה לך חברה.וניתקת איתי קשר.עם כולן,ניתקת.שנה שלמה לא דיברנו.ואז במקרה נפגשנו.ואז אמרת שגם לא היו לך מספרים,ושאתה מצטער.בהתחלה כעסתי,אבל האמת היא שמעולם לא הצלחתי באמת לכעוס עליך.אז סלחתי.וחזרנו לדבר.ואז שוב,הייתה לך מישהי אבל הבטחת שלא תנתק איתי קשר.כל הזמן אמרתי לך שאני נלחמת עליך,ופעם אמרת לי שזאת בכלל לא מלחמה ועל מה אני מדברת,וברגע הזה הבנתי שזה חד צדדי.

וכשהייתה לך את ההיא,הלכתי איתך לנמל ,ישבנו שם מול השקיעה.וסיפרת כמה אתה מתוסכל כי סיפרו לה שאתה לא אמין,ושלא תסמוך עליך.ואני בשקיעה היפה הזאת רק חשבתי עליי ועליך.אם אתה לא שם לב באמת לסיטואציה הזאת,ומה אתה בכלל צריך אותה כשיש לך אותי ,ושאני נותנת לך כל מה שאני יכולה?וניסיתי שתחייך.והיה קצת קריר,אז הבאת לי את הג'קט שלך,זוכר?וחשבת עליה.והבנתי,והכלתי.והייתי שם.גם אמרת לי שאני אולי היחידה שתמיד הייתה בשבילך,ושאתה מעריך את זה.
קצת גדלנו,סיימנו יב',ופחדתי שהקשר ביננו יתנתק כי הוא הולך לצבא,והוא הבטיח שלא.ופתאום אני לא זאת כבר שהתחילה את השיחות.וכבר לא הייתה חברה ברקע למשך כמה זמן…והשיחות נפש שלנו בלילות.אני זוכרת אפילו שפעם אחת,התקשרת אליי על הבוקר.ואני-בחיים לא מדברת עם אף אחד על הבוקר!!כשאני קמה?מי יכול לדבר איתי בכלל? חח אבל הבוקר הזה היה מחויך ביותר.ופתאום אחרי שמסיימים יב',הכל נהיה רציני יותר.אני כבר יותר לא שמרתי על קשרים עם "ידידים" למינהם,ולי היה הרגשה שהוא התבגר שם,בצבא.והתחילו הרמזים בשיחות,רמזים שהייתי מופתעת מהם,ואז יום אחד אמרת לי שאתה צריך לדבר איתי על משהו מאוד חשוב.וידעתי.והתרגשתי.וסוף סוף יש לו אומץ?ותמיד היינו ידידים כאלה שיורדים אחד על השניה כל היום,מאהבה, אבל בכל זאת,איך הופכים את זה לאהבה גדולה יותר?
אז קבענו.תמיד הפגישות שלנו איכשהו יצא שאני לחצתי כדי שהם יצאו לפועל,הוא הרי נהנה איתי,אז למה הוא אפעם לא השתדל שנצא?ואז נפגשנו.והיה קצת מביך האמת.וגבהת,בכל זאת לא ראיתי אותך כמה חודשים.והחמאת לי על איך שאני נראית,וכל כך הובכתי שאפילו לא אמרתי תודה.אני רגילה הרי לצחוק על כמה שאתה מכוער.ועשינו הליכה,ולך לא היה כל כך זמן כי אחר כך היה מסיבת יום הולדת.תמיד היית מקובל כזה.ואמרתי לך שיותר חשוב להיות איתי.ואמרת שזה נכון אבל בכל זאת הבטחת..אז הלכנו לפארק..ודיברנו על הרבה דברים שמסביב,כל מיני דברים,לא חשובים,וישבנו על הדשא וכבר ירד החושך…רציתי לתת לך הזדמנות אז שאלתי מה רצית להגיד.לא יודעת איך זה קרה.אבל בסוף הערב,חזרתי הביתה,מאוכזבת,אפילו קצת רציתי לבכות אני מודה.בפגישה הזאת אמרת הרבה,אבל בעצם לא אמרת כלום.חיכיתי שתגיד משהו.רמז אפילו.בסוף יצא שדיברנו על שטויות שלא עניינו את שנינו..וקצת התאכזבתי,אולי קצת הרבה.רציתי שתאהב אותי.ידידות של שלוש ארבע שנים,בכל זאת חיכיתי לא מעט זמן…אמרת שזה בגלל שלא הייתי מרוכזת.באמת באותו יום הייתי נורא עייפה וגם קצת אפילו בהנגאובר מהלילה שהיה לפני,אבל זה לא באמת תירוץ,פשוט לא היה לך את האומץ.או שזה בכלל הכל היה בראש שלי?
והמשכנו בשיחות,ועבר הזמן ושוב לא ראיתי אותך כבר כל כך..אבל עם הזמן הקשר התחזק..
וידעתי שאתה כבר לא בקשר עם הרבה מהידידות שהיו לך,רק ממש אולי איזה חמש.לא שדיברת עליהן..אמרת לי פעם "את חשובה וזהו" ולא משנה מי חשובה יותר ומי פחות.
רציתי להיות היותר.אני מודה.ופתאום היתה תקופה,של איזה חודש,שכל ערב שדיברנו הזכרת לי כמה אני מיוחדת,וכמה אני חשובה לך,וכמה תמיד הייתי שם.תמיד תמיד.ופתאום סיימת שיחות באין עלייך,אוהב…והרגשתי מיוחדת.ושסוף סוף אתה רואה אותי קצת בצורה שונה.
ואז יום אחד,באיזה שיחת לילה שכזאת,אני לא יודעת איזה שד תקף אותי-באמת שלא.
פתאום שאלתי אותך..תגיד,יש לך חברה ?וענית לי,נראה לך?שתהיה לי חברה ואני לא אספר לך.?ואני שאלתי את עצמי,למה בכלל שאלתי את זה?הרי ברור לי שאין לך חברה! למה שתהיה?אתה מדבר איתי מלא ועם כל הרמזים,והשיחה ההיא..ועבר מאז שבוע.זה היה יום ראשון.אני זוכרת את זה.חברה שלי שולחת הודעה,תגידי לאיתן יש חברה????????????
ואני כזה ,מה פתאום ? מאיפה הבאת את זה?כמו טיפשה.וגיליתי שהחברה החמודה שלך העלתה תמונה שלכם עם משפט אהבה קיטשי .אני זוכרת אותו.אבל אתן לכם לדמיין אחד משלכם שאתם שונאים.הייתי צריכה להיות פגועה,הרוסה,כועסת, באותם רגעים.
אבל שוב,כמו שכתבתי בהתחלה.מעולם לא הצלחתי לכעוס עליך באמת.מרוב שאהבתי אותך,ולא רציתי שהקשר הזה יעלם לי.וגם כי הייתה בך מן תמימות כזאת ששבתה אותי,שגם אם אכעס לא תבין כי הכל בא מכוונות טובות ושהבטחת לי שמעולם לא תפגע בי……..
אז כתבתי לך סמס ,כי לטלפון לא ענית.סמס כזה קצת ארוך,שהיה מנומק היטב,שתבין טוב ושלא תעז להגיד לי "מה עשיתי".והסברתי לך אפילו שאני מרגישה ששיחקת בי.ושאני בחיים לא התאכזבתי ככה.וושכל מה שאמרו לי עליך-זה נכון.אז חסמתי את המספר שלך.אחרי יומיים נשברתי והורדתי את החסימה.חיכיתי שתשלח לי משהו…קיויתי שאתה מסתכל כל יום כמו טיפשה,כי חשבתי שיש לנו את הטלפתיה הזאת.את החיבור הזה.וחיכיתי חודש.רק אחרי חודש באה הודעה.רק אחרי חודש שמת לב שהורדתי את החסימה.ושלחת "אפשר להגיד לך רגע משהו לפני שאת שוב חוסמת אותי?" היה בזה משהו קצת חצוף,אבל עניתי לך,"מה ,עוד אחד מתירוצים שיוציאו אותך טוב?! לא תודה, תחסוך ממני." כי היה לו קטע כזה עם תירוצים.שגם אם הוא לא דיבר איתי שבוע,היה לו איזה תירוץ ממש טוב שלא יכלתי להתווכח איתו,וגם התמימות הטיפשית שלו..לא יכלתי לכעוס בקיצור.ופחדתי שהוא שוב יסובב אותי,עם הקול-הנשמע-כנה שלו.אמרתי בסדר,תתקשר כשאני אהיה ברכבת.
האמת היא,שכשאני פגועה אני בחיים לא מדברת,לא פנים אל פנים,ובטח שלא בפלאפון.כי אז זה פשוט לא יוצא לי טוב.אני מעדיפה לשתוק.ובשיחה ההיא,ידעתי למה לא רציתי לדבר איתך,כי הקול שלי קצת נשבר,אני מקווה שלא שמת לב.באמת התקשרת שהייתי ברכבת.
ודיברת,ודיברת,ואז עצרתי אותך.סיפרת לי על איך שהכרת אותה,ואני רק זרקתי רגע,למה אתה חושב שזה מעניין אותי?ואמרת לי לחכות.לתת לך להסביר..בסופו של דבר התירוץ שלך היה שלא רצית שאף אחד ידע שיש לך חברה ושאתה בעצמך לא ידעת מה לעשות איתה,והיא חמודה,ודיברתם מחוץ לבסיס…ויצאתם לסיבובים , ו"זה פשוט קרה" , ככה הסברת את זה.
ואני זוכרת שהייתי ברכבת,וצעקתי לך "אתה קולט שאתה אשכרה שיקרת לי ?" לתוך הפלאפון..נראה לי שאפילו ירדה לי דמעה או שתיים.כל האנשים ברכבת התבוננו בי.לא היה לי אכפת.פעם ראשונה בחיי,שאני כועסת,ופגועה,ואני מרגישה בנוח לפרוק.כי הרי תמיד הרגשתי בנוח איתך.אז גם בצעקות לא חסכתי.ואז פתאום הקול שלך נהיה כנה.אבל כנה כזה שאי אפשר לזייף. "לא סיפרתי לך כי פחדתי שתכעסי ולא תרצי לדבר איתי.",אז אמרתי לך שאם היית יותר כנה אז אולי לא הייתי כל כך כועסת.ופתאום התחלת להגיד לי כמה אני חשובה שלך.בטלפון.דבר שאני חושבת,בחיים לא קרה לפני.תמיד זה היה בהודעות,בדיבור זה היה רק ברמזים.ופתאום בשיחה ההיא,אמרת לי לא פעם אחת,אלא פעמיים את המילים אני אוהב אותך ואת חשובה לי.לא רציתי לשמוע אותן בסיטואציה הזאת.כשאתה סוג של מנסה שאסלח..
ואמרתי לך,"יש לך חברה." וענית לי,אז מה?מה הקשר? ואם באמת לא קישרת בין הדברים,אז זה עצוב.כי אני בחיים לא אגיד לאדם שהוא לא החבר שלי,או בעלי אני אוהבת אותך.
וככה זה אמור להיות.והאמת היא,שבשיחה הזאת קצת גרמת לי להרגיש טוב.כי כל כך חיכיתי,שתתחנן,אם לקרוא לזה ככה,שתראה לי שהקשר שלנו כן חשוב לך,ובאמת אפשר להגיד שהורדתי אותך על הברכיים.לא האמנתי שהיה לי אומץ להגיד את כל הדברים שאמרתי לך אז.אמרתי לך שאני מעריכה את זה,אבל אני לא רוצה שנשמור על קשר,ושאם אתה מכבד אותי באמת,אל תשלח לי יותר הודעות.ואמרת שלמרות זה אתה תשלח לי בכל זאת,לפעמים,ואמרת לך שגם את זה לא.כשאמרת כמה אני חשובה לך אמרתי לך "אני מעריכה את זה", וענית לי יופי שאת מעריכה זה לא עוזר לי..היית נשמע עצוב בשביל אחד שיש לו חברה,והוא שיקר לידידה טובה שלו וגרם לה להרגיש שהיא החברה כשבכלל יש מישהי אחרת.
השיחה הזאת הייתה חשובה לי.היא נגמרה קצת מוזר,כי אחרי שהבנת כבר שאין לך איך לשכנע אותי,אז הביי היה מוזר.ביי כזה של בהצלחה בחיים ,מכירים את השיר Now youre just somebody that i used to know? אז זה פשוט נכתב על הסיפור שלנו.
ובאיזה מקום הצלחתי לסלוח.השיחה הזאת נגעה בי.
עד לאותו רגע שגיליתי שהייתה עוד מישהי,עם סיפור ממש כמו שלי.
עם שיחות עד אמצע הלילה איתו,עם אותם הרמזים,
רק שההבדל ביני לבינה זה שאמרת לה הרבה לפני שהיתה לך חברה שאתה אוהב אותה.
אמרת לה ממש,את המילים האלה,וקינאת לה.ורמזת,ועשיתם שיחות נפש המון,
ההבדל היחיד ביני לבינה זה כשאני הייתי נפגשת איתך היינו נפגשים לבד,איתה זה היה רק פגישות עם החבר'ה,אבל בכל זאת.לה אתה אמרת שאתה אוהב אותה.נכון שהיא אמרה לך לא,אבל המשכת להתנהג אליה כאילו אתה כן אוהב אותה.
ובמקביל ,ניהלת שיחות איתי ואיתה כשלא ידענו את זה בכלל.
והייתה לך חברה.
וכשהיא גילתה את זה היא גם כעסה.וגם היא ניתקה איתך קשר,'בדרמטיות',אפשר להגיד.
וזה החלק שהבנתי,אפילו שעד היום יש חלק בי שלא רוצה להאמין,שאתה באמת ,'איתן' מהסיפורים,זה שיוצא עם כולן.
אבל עד היום יש חלק שמכאיב לי קצת,
וזאת השאלה-היו לך כל כך הרבה חברות.חלקן טיפשות,חלקן פחות.חלקן מעולם לא אהבת.יותר נכון אפילו את רובן.למה דווקא לי לא אמרת שאתה אוהב אותי?למה איתי באמת לא ניסית לקבוע לצאת,"לנסות" כמו שאתה אומר..?הרי אמרת לי שאני מיוחדת.אמרת לי שאני שונה,שתמיד הייתי שם,ושאני בין היחידות שאתה יכול לסמוך עליהן.ושכל הבנים מחפשים מישהי כמוני.תמיד הפריע לי,למה אתה לא רצית?
אבל אני מניחה שזה שיחק לטובתי,
כי אם גם הייתי מתאהבת בך בנוסף לכל,
אני כבר כנראה הייתי
מאבדת אמון
ב א ה ב ה .