המלאך הפרטי שלי – פרק עשרים ושלוש

אני וטום התחלנו ללכת לכיתה, צוחקים על מיטשל ועל הזעפנות המוזרה שלו. מסתבר שטום ומיטשל מכירים עוד מהגן. הוא יודע הכל על מיטשל, ומיטשל יודע הכל עליו. הוא גם לא סובל את מילי, רק בגלל שהיא פעם אמרה לו שהוא צריך להסתפר כי זה נראה כאילו הוא התחשמל. על זה אמרתי לו שיש לו שיער נורא חמוד, והוא ענה שהוא גם אוהב את השיער שלו. הלכנו ממש באיטיות, כי אף פעם לא רצינו להגיע לכיתה. השיחה הייתה כל כך מצחיקה וקלילה. יש לנו בדיוק את אותו חוש הומור שחור, את אותה ראייה צינית על העולם. רק שאצלו אין כל כך סיבה לראות את העולם באופן שחור כמוני, כי החיים שלו פשוט מדהימים. הוא שוחה, משחק פוטבול, תלמיד מצטיין, אחות קטנה ואחות גדולה, הורים שנותנים לו ולאחיות שלו כל מה שהם רוצים, כלב וחתול שאומנם לא מסתדרים אבל לראות אותם רבים זה הבידור הכי טוב, מבחינתו.
לכן כל כך הופתעתי כשהוא אמר ברגע של שקט: "החיים בחרא."
"סליחה? מה אמרת? 'החיים בחרא'??" שאלתי אותו, על פניי מתפרש ההלם.
"כן. החיים נמצאים בחרא עמוק מאוד. אבל את זה את כבר יודעת, לא?" הוא קרץ אליי וחייך, כי הוא תמיד מחייך, לא משנה מה.
"טום, מאמי, עם כל הכבוד, החיים שלי בחרא. החיים שלך בחרא שעשוי מזהב."
"גם חרא שעשוי מזהב מסריח, מאמי." הוא הדגיש את המילה מאמי ונתקל בי בחיבה.
"אבל חרא שעשוי מזהב לפחות שווה משהו!"
"טוב, אנחנו כל כך סוטים מהנושא. לסיכום, החיים בחרא." הוא צחק והצטרפתי לצחוקו, מבלי לדעת על מה אנחנו צוחקים. סתם כי זה כיף לצחוק איתו. כי אני פשוט חייבת לצחוק איתו. יש לו צחוק מדבק משהו.
"די כבר להתלונן על שטויות, טום." אמרתי, חיוכי לאט לאט נגוז.
"אני לא מתלונן על שטויות. החיים שלי באמת בחרא."
"מה כבר כל כך נורא בחיים שלך?" שאלתי, מגלה שכבר הגענו לכיתה. אבל זה לא הפריע לטום להמשיך להלך איתי, לשים את התיק שלו במקום ששייך למיטשל, ולהתיישב על השולחן לצדי.
"עזבי… זה נושא שמתאים לשיחה עמוקה יותר. חוץ מזה, המפלצת עוד שנייה באה. ואני צריך ללכת. היה נעים להכיר אותך, איזי."
"איזי? באמת, טום?"
"אני צריך לעבוד על השם! אני יודע! אל תדאגי, בשיעור אני אחשוב על זה." הוא חייך אליי עוד פעם אחת, לקח את תיקו ויצא מהכיתה. הסתכלתי דקות ארוכות על הדלת, כאילו קיוויתי שהוא יצוץ ממנה שוב ויגיד לי שהשיעור התבטל, או שהוא עובר כיתה, או שמישהו הקיא לו בכיתה ואין לו לאן ללכת. היו לי אלפי גרסאות שונות ללמה הוא ייכנס מבעד לדלת וימשיך לצחוק איתי ולגרום לי לחייך מאוזן לאוזן. אבל במקומו נכנסה המורה. היצור הכי אהוב עליי בבצפר. ממש.
"נו? מה את חושבת על טום?" שאל אותי מיטשל, צץ מאיפה שהוא לא היה.
"הוא מדהים. אחד הילדים הכי מצחיקים שאני מכירה. למרות שיש לו חיים של חרא שעשוי מזהב…" מלמלתי לעצמי, מצחקקת בשקט.
"מה?" שאל אותי מיטשל בתמיהה, מסתכל עליי בחוסר הבנה.
"עזוב… בדיחה פרטית." חיוך קטן עלה על פניי, ממש בלי שליטה, רק בגלל שהבנתי שיש לי בדיחה פרטית עם טום.
"בקושי שעה את מכירה אותו, וכבר יש לכם בדיחה פרטית?" נימת קנאה קלה נוספה לקולו של מיטשל, שניסה להישמע כמה שיותר רגוע.
"כן. יש לך בעיה עם זה?" הסתכלתי לו עמוק בעיניים החומות, חושבת כמה הן שונות ומנוכרות מהעיניים הנעימות והמלטפות של טום.
"לא. אין לי שום בעיה. לא איתך ולא עם טום. אתם מוזמנים להיחנק עם הבדיחות הדפוקות שלכם." הוא התיישב במקומו, מתעלם ממני ומדבריו לחלוטין. טום פשוט הולך להיקרע כשאני אספר לו מה מיטשל אמר. הוא אוהב לצחוק על הזעפנות של מיטשל. הוא אומר שהיא יותר מבדרת מהמלחמות של הכלב והחתול שלו.
התיישבתי במקומי, בוהה בלוח וחושבת על טום. משחזרת את הרגעים האהובים עליי בשיחה הכל כך קצרה שהייתה לנו. מיטשל פשוט נשכח ממוחי. זה כאילו טום הוציא אותו החוצה, השכיח ממני את כל הרגשות המבולבלים שהיו אצלי. טום הפך את ההכחשה שלי אליו לכל כך פשוטה, כי הוא זה שהשתלט על מחשבותיי. כבר לא הייתי צריכה לברוח, לחשוב כל כך שנייה ודקה על מה שאני עושה ליד מיטשל. רק הייתי צריכה להיזכר בחיוכו של טום, ופוף! מיטשל נעלם. מיטשל נעלם, כל המחשבות נעלמות עליו נעלמות. כל המחשבות עליו נעלמות, כבר לא כואב לי. כבר לא כואב לי, אני שמחה. אני מחייכת. אני קלילה. הוא כבר לא מאפיל עליי.