המסתורית- פרק 12

"לא" עצרה במקומה, "אתה לא מבין…" אמרה בעצב, היא לא רצתה לפגוע בו. "אני לא מאמינה באהבה, אף פעם לא האמנתי…" אמרה והשפילה את מבטה. אופק שתק, הוא הבין עוד משהו, הוא הבין למה תמיד היא מסתובבת עם שחור, למה היא לא רצתה שיתקרב אליה כי פחדה שייפגע. הוא הבין שהיא ניסתה להגן עליו, מהאויב הכי גדול שלה, היא בעצמה.
הוא לא חשב לומר דבר, הוא רק חשב כמה יפה יהיה להם יחד, למרות הכל, הוא חשב איך יהיה ללמד אותה לאהוב ולהתאהב, הוא חשש שלא יצליח.
"אופק…" היא התקרבה אליו. "אני מבין הכל" אמר במבט רציני, למרות שלא כעס עליה בכלל.
לפתע הוא נזכר בהכל ושקע בעצב.
"אני… לא יכול להיות פה יותר…" אמר והתחיל לרוץ, הוא רץ ולא הפסיק, הוציא את כל מה שעבר עליו בזמן האחרון, לא חשב על כלום, הייתה כבר שעת לילה מאוחרת, לכן מעטים האנשים שהיו בחוץ וראו את האדם המשוגע שרץ וצועק כאילו אין מחר.
הוא נעצר מול הספסל שעליו מור ישבה, הסתכל עליו בעיניים דומעות. הוא לא היה מאלה שבוכים. וכשנופר הגיעה, הכל השתנה.
*
"הלו?" נשמע קול צרוד מבעד לפלאפון.
"מור" ענה אופק. לא נשמע קול, הוא חשב שהיא רצתה לענות אך הדמעות חונקות אותה מבפנים אז המשיך מבלי שתענה. "את בבית?" שאל. "כן" קולה היה חלש, היה ניתן לשמוע את העייפות בקולה. "רוצה שאני אבוא?" שאל אותה. "אני רוצה להיות לבד… ובכללי בתקופה הזאת… עדיף שנשמור מרחק…" אמרה והפלאפון התנתק.
מור חזרה לבכות במיטתה בחדרה החשוך.
*
הוא נשאר עם הפלאפון כמה שניות ספורות לאחר שהתנתקה השיחה, עדיין מעכל. לבסוף סגר את הפלאפון והכניס אותו לכיס. זרק כמה אבנים שמצא לכל כיוון והתקדם אל עבר ביתו.
"נופר…" העיר אותה משנתה באחד מהבניינים הנטושים שהייתה שוהה בהם. "מממ?" אמרה בקול ישנוני ועיניים עצומות. הוא נכנס מתחת לשמיכה המלוכלכת ונשכב לידה. "אופק, מה אתה עושה?" היא התיישבה. הוא השכיב אותה, כך שפנייה היו מול פניו. 'אפילו בחושך היא יפה' חשב לעצמו. "אופק…" אמרה בשקט. "ששש" השתיק אותה, "בואי נהיה יחד רק ליום אחד, לא יותר מזה" אמר וחיבק אותה.
שניהם נרדמו.
*