הסיפור של סינדרלה פרק 6

אני כל כך מצטערת שלא עדכנתי את הסיפור כל כך הרבה זמן! הפרק המטומטם הזה תקע אותי לשבוע ומשהו, אבל התגברתי על זה (בתודה קטנה לליאורוש המקסימה שעזרה לי ^^), ואני חזרתי, בייבי! אוקי, אז הנה הפרק, מקווה שתיהנו :)

"אתה צוחק עלי." אמרתי לעצמי.
"יש לכם עשרים דקות על השעון, אם גמרתם: יופי. אם לא גמרתם: הלך עליכם." אמר מר אוניל בזמן שחילק את בוחן הפתע בכיתה.
"זה לא קורה לי." התלוננתי באוזני סופי ונתתי לראשי ליפול על השולחן.
"אל תגידי לי שלא הכנת שיעורים!" סופי אמרה לי נדהמת.
"וזאת הפתעה כי…?"
"אה… כי את רוצה שהיה לך עתיד?"
"איזה עתיד היה לי מלדעת כימיה?" הרמתי את ראשי מהשולחן. "אני לא הולכת לעבוד בזה בעתיד!"
"אף פעם אי אפשר לדעת." סופי משכה בכתפיה והוציאה עיפרון מהקלמר שלה.
"מספיק לקשקש ולהתחיל לעבוד!" נזף בנו מר אוניל והגיש לשתינו את בוחן הפתע.
בהיתי בדף והוא בהה בי בחזרה, שתינו לא יודעים מה צריך לקרות עכשיו. "פסט." לחשתי לסופי. "מה התשובות?"
סופי בדקה אם מר אוניל לא מרוכז בנו, ולחשה לי חזרה: "אני לא מביאה לך את התשובות!"
"נו באמת!" לחשתי לה בכעס.
"ששש!" לחש בחור מאחורינו.
"תנסי לפחות!" סופי ביקשה וחזרה לבוחן שלה.
נאנחתי וחזרתי לדף. קראתי את השאלה שוב ושוב, ולא הבנתי מילה. למה אני תמיד חייבת לשכוח את השיעורים?
כעבור עשרים דקות, מר אוניל אסף את הדפים. בעוד שלכולם היו דפים מלאים (חלק אפילו ניסו לשרבט כמה מילים שהם יכלו עד שמר אוניל חטף להם את הדף מהידיים), שלי היה ריק פרט לשאלה אחת שפחות או יותר ידעתי את התשובה בשבילה.
שמר אוניל בחן את הדף שלי, הוא הביט בי מעט מאוכזב. "דברי איתי אחרי השיעור." הוא אמר לי בשקט ולקח את הבוחן של סופי.
"הלך עלי." נאנחתי לעצמי.

"כן, מר אוניל?" שאלתי שעמדתי מולו, רק שולחנו מפריד ביני לבינו.
מר אוניל ישב על כיסאו מולי, בודק את הבחנים ברפרוף. "שנייה, אני כבר מסיים." אחרי שהוא שרבט ציון 100 לבוחן, הוא הניח את העט האדום על השולחן והרים את מבטו אלי. "אוקי, מה קורה?"
"אמרת לי לדבר איתך אחרי השיעור, לא?" חצי אמרתי חצי שאלתי, לא בטוחה אם הוא זוכר שהוא בכלל אמר לי לדבר איתו אחרי השיעור.
"כן, אני מתכוון מה קורה איתך ועם הציון שלך." הוא אמר ושילב את אצבעותיו יחד.
משכתי בכתפי. "אין לי מושג."
"טוב, אני לא רוצה להפחיד אותך," מר אוניל הזהיר אותי. " אבל הציון שלך מתקרב יותר ויותר בכיוון ה'נכשל'."
"אתה חושב שאני לא יודעת את זה?" אמרתי עם חיוך קטן על שפתיי.
"אז למה את לא עושה משהו בנדון?"
"כי יש דברים אחרים שאני צריכה לעשות!" קראתי להגנתי.
"כמו?"
"אה… שיעורים מכיתות אחרות, כתיבה, חיי חברה, קצת התעמלות מדי פעם." עניתי.
"ואת לא יכולה גם לפנות קצת זמן לשיעורים בכימיה?" הוא שאל.
"אני מנסה כמה שאני יכולה." הבטחתי לו.
"לי זה לא נראה שאת מנסה." הוא ביטל את דברי. "יש לך כמה משימות שיעורים חסרות, וציונים די נמוכים בכמה וכמה מבחנים."
"טוב, אני פשוט ישפוך את זה- אני וכימיה לא הולכים ביחד."
מר אוניל חייך. "זה די אירוני, את לא חושבת?"
חייכתי גם אני על הבדיחה הקטנה שלי, אבל עדיין התעקשתי. "אני לא מבינה שם כלום, וכימיה בחיים לא תבין אותי."
"אז למה את לא מבקשת עזרה? אם את רוצה, יש גם שיעורים פרטניים שתלמידים מצטיינים עושים לתלמידים אחרים שמתקשים. את לא מאמינה איך הציונים שלהם משתפרים."
"אני לא רוצה להיראות כמו איזו לוזרית שצריכה לבקש עזרה מאחרים בגילי, זה נראה לי כמו סתם בזבוז זמן. אני מעדיפה לשבת עם ספר שעתיים מאשר לשבת עם תלמיד חצי שעה." שילבתי את ידיי על חזי.
מר אוניל הביט בשולחן מתחת לידיו. "את יודעת מה? יש לי הצעה בשבילך."
הרמתי גבה.
"עד סוף הסמסטר, שאגב לא רחוק, את ברשות עצמך. אם הציון שלך הוא מתחת ל'טוב' בסוף הסמסטר, אני מצרף לך תלמיד לשיעורים פרטניים. אם הוא מעל 'טוב', אני לא יציק לך יותר." מר אוניל אמר והושיט לי יד ללחיצה. "מה את אומרת?"
הסתכלתי על ידו השלוחה בהיסוס. "כמה זמן יש עד סוף הסמסטר?"
"שבועיים." הוא ענה.
הושטתי את ידי לידו של מר אוניל, ולחצתי את ידו.
"תעשי את כל המאמצים בשביל לשפר את הציון, שמעת? אני יבדוק אותך כל שיעור." הוא הזהיר אותי.
"אין בעיה." חייכתי אליו.
"עכשיו לכי לחברים שלך, נראה לי שהם דואגים לך." הוא אמר והצביע באגודלו לדלת, שדרך הזכוכית יכולתי לראות את ראשיהם של אנדי וסופי מציצים.
"תודה, מר אוניל." הודיתי לו בזמן שהתקדמתי אל עבר הדלת.
"אין בעיה." הוא השיב, ואני פתחתי את דלת הכיתה ויצאתי החוצה.
"על מה הוא דיבר איתך?" אנדי וסופי קפצו עלי ישר שהדלת נסגרה אחרי.
"ציונים." עניתי קצרות והלכתי בהמשך המסדרון, משאירה את שניהם מאחור.
"מה איתם?" הם שאלו אחרי שרדפו אחרי בהמשך המסדרון.
"ציונים, מה עוד יכול לקרות איתם?" עניתי.
אנדי וסופי החליפו מבטים. "את נכשלת, נכון?" סופי שאלה אותי לבסוף.
"לא," עניתי והבטי קדימה אל דלתות הקפטריה. "אבל מר אוניל הציע לי עסקה."
"עסקה?" שאל אנדי. "איזו מן עסקה?"
עצרתי ליד דלתות הקפטריה, ואנדי וסופי כמעט והתנגשו בי עד שהם החליטו לעצור. "זה בעצם אני לומדת עד לציון 'טוב'. אם אני עומדת בזה, הוא לא יציק לי יותר. אם לא-"
"אמנדה!" מישהו קרה בשמי וקטע את הסברי לאנדי וסופי על העסקה של מר אוניל.
הבטי ימינה ושמאלה, ועניי לבסוף מצאו את מי שקרא שמי.
"איזה יופי שתפסתי אותך." מר ג'קסון נעצר לידי.
"הכל בסדר?"
"יש לי חדשות בשבילך," הוא התחיל לומר, חיוך מתחיל להיווצר בזווית שפתיו. "דיברתי עם האוניברסיטה בפלורידה, ואחרי שיחה נורא ארוכה, סוף סוף השגתי לך ראיון איתם."
הספר שהיה בידי נפל על הרצפה. בהיתי במר ג'קסון, לא מאמינה למשמע אוזניי. "א-אתה מה?"
"השגתי לך ראיון." מר ג'קסון חזר על דבריו, צוחק מהתגובה שלי.
"אתה צוחק עלי." אמרתי כלא מאמינה, חיוך מתפשט על שפתיי תוך שניות.
"אני לא." מר ג'קסון הניד בראשו.
"רגע, זאת האוניברסיטה ש-"
"כן!" קטעתי את אנדי.
"אלוהים אדירים!!!" סופי צווחה מהתרגשות, ואני הצטרפתי אליה.
אוניברסיטת האומנת של מיאמי, אוניברסיטת החלומות שלי, ולי יש צ'אנס להתקבל אליה. מאז שהתחלתי תיכון, ידעתי שלשם אני רוצה ללכת ללמוד כתיבה. אם אני יוציא משם תואר, אני יכולה להיות סופרת, כותבת מאמרים בעיתון מפורסם, כותבת תסריטים, כל כך הרבה דלתות יפתחו לפני, וחלומי סוף כל סוף יתגשם.
"אבל יש עוד משהו." מר ג'קסון הוסיף.
אני וסופי הפסקנו לצווח והסתובבנו אליו. "מה?"
"את חייבת להכין חיבור של לפחות עשר דפים לראיון, בשביל שהיה להם רעיון פחות או יותר לאן את רוצה לפנות בלימודים שלך."
"מתי הראיון?" שאלתי לחוצה. עשר דפים… טוב, אני כבר צריכה להתחיל מעכשיו.
"בעוד שבועיים," הוא ענה. "בסוף הסמסטר."
"הנושא?"
"מה שבא לך." הוא ענה. "כל עוד זה כתיבה שלך ולא מועתקת מכותב אחר, הכל מתקבל בברכה."
אנדי הרים את הספר שלי מהרצפה ואסף אותו לידו לפני שמישהו ירמוס אותו. "רגע, אמנדה מה עם העס-"
"אז אתה אומר שיש לי סיכוי להתקבל?" קטעתי את אנדי, לא כל כך מתייחסת למה שהוא אמר. אף דבר לא חשוב לי כמו להתקבל לאוניברסיטת החלומות שלי.
"אם תרשמי אותם בראיון, יש לך סיכוי די גדול. אבל תשקעי בכתיבה, זה היה הכרטיס כניסה שלך לשם."
"אני יעשה את זה, מבטיחה!" אמרתי נרגשת למר ג'קסון. "תודה רבה, אני לא אאכזב אותך."
מר ג'קסון רק חייך אלי. "אני יודע שלא תאכזבי אותי." ובמילים אלה הסתובב ונעלם בסוף המסדרון.
הסתובבתי לסופי ואנדי, עניי בורקות מהתרגשות, והחיוך לא יכול לרדת מפניי.

"אני חייבת כבר להתחיל!" אמרתי נרגשת לאנדי וסופי. ישבנו באחד השולחנות בקפטריה, האוכל מולנו אבל אנחנו לא נוגעים בו בכלל. טוב, אני יותר נכון. סופי שיחקה עם האוכל שלה מדי פעם, ואנדי כבר כמעט סיים את הצלחת (לבחור הזה יש תיאבון כמו של דוב).
"אבל אמנדה, מר או-" אנדי ניסה לומר שוב, אבל סופי קטעה אותו.
"אנחנו נעזור לך, אל תדאגי. את תעברי את הראיון הזה כמו גדולה." היא שפשפה את זרועי בחיבה, ואני חייכתי אליה.
"כן, אנחנו נעזור, אבל מה עם-" אנדי ניסה לדבר, אבל סופי קטעה אותו שוב.
"רגע, את צריכה לספר לו!" היא קראה.
"נכון! איך שחכתי?" מיהרתי להוציא את הטלפון מכיסי ולשלוח לו הודעה.
"למה אף אחד פה לא נותן לי לדבר?" אנדי התלונן לעצמו, אבל אני וסופי היינו מרוכזות במה לשלוח לו.
'יש לי חדשות בשבילך.' שלחתי לו.
תוך כמה שניות הוא שלח לי הודעה חזרה: 'גם לי.'
'תספר קודם.' שלחתי.
'לא, את.' הוא החזיר
'ביחד.' הצעתי עם חיוך קטן על שפתיי.
שנינו שלחנו הודעה באותו הזמן, ושקראתי את שלו, פי נפער.
'קיבלתי ראיון לאוניברסיטה.' הייתה ההודעה שלו, וגם שלי.
'מה?!' שלחנו שוב באותו הזמן.
'אוניברסיטת מיאמי?' שלחתי לו.
'כן, יש להם את תכניות המוזיקה הכי טובות שיש!'
'ותכניות הכתיבה המעולות שהם מציעים.' הוספתי.
"נו, מה הוא אומר?" סופי שאלה.
"יש לו גם ראיון עם האוניברסיטה!" קראתי מתרגשת, כמו איזה ילדה בת 12.
ענייה נפערו. "אני לא מאמינה! שניכם אפילו התקבלתם לאותה האוניברסיטה! זה סימן, אני אומרת לך."
משכתי בכתפיי כתשובה.
'אז.. מוכנה לפגישה שלנו?' הוא שלח אחרי כדקה.
הפגישה שלנו.
"שיט." לחשתי לעצמי, אבל אנדי בכל זאת שמע אותי.
"מה קרה?"
"הפגישה שלי ושלו! שחכתי ממנה לגמרי!" הנחתי את הטלפון על על השולחן וחפרתי באצבעותיי בשעירי. "מתי הנשף?"
"השבוע." סופי ענתה.
"מה?!" קראתי. "הלך עליי." נתתי לראשי ליפול על השולחן בייאוש. יש לי כל כך הרבה דברים לעשות, אין לי זמן לכולם! להתכונן לנשף, לימודים, ועכשיו גם הראיון עם האוניברסיטה? אני בן אדם אחד, אני לא סופרמן או משהו כזה!
"הי, אל תתייאשי כל כך מהר!" סופי מיד אמרה וגרמה לי להרים את מבטי למעלה. "בשביל מה יש לך שני אנשים בלי מה לעשות בחיים?" היא חייכה והחוותה על עצמה ואנדי.
"תודה רבה באמת." אנדי נשף בבוז.
"תתמודד עם המציאות." היא צחקה ודחפה אותו קלות בעזרת כתפה.
לא יכולתי שלא לחייך. "תודה, סופי."
"הי, כל מה שאת צריכה זה להירגע ולעבוד על הקטע כתיבה שלך." סופי הרגיע אותי. " אני ואנדי נדאג לשאר, בסדר?"

"זה לא בסדר." מלמלתי לעצמי ונתתי לראשי ליפול על השולחן.
ישבתי בחדר שלי כבר שעתיים שלמות, מנסה להעלות רעיונות על מה לכתוב, אבל כל דבר שעלה לי לראש נראה מיד לא טוב ונזרק לפח בסוף החדר עם השאר.
אפילו הפעלתי מוזיקה שתעזור לי להתרכז, ועוד לפני זה הוצאתי אל אלפרד לטיול קצר בשביל לנקות את הראש. כלום לא עזר.
פתאום נשמע צליל 'דינג' קטן מהמחשב שלי, וישר שהרמתי את הראש ידעתי מאיפה ההשראה תגיע, או יותר נכון, מישהו.