הפכים- פרק 10-
השפתיים שלו זה הדבר הכי ממכר שאי פעם הרגשתי. החום שבפיו התפשט לי לכל הגוף, וידיו העבירו בי צמרמורת נעימה. זה היה כזה מוזר, אבל הרגשתי כאילו הלשונות שלנו מותאמות בדיוק אחת לשנייה. על מה אני מדברת בכלל, זאת טעות! אני כרגע במצב לא מוגדר כל כך עם החבר הכי טוב שלו. "אסי" מלמלתי. "תמיד את מגיעה ל'אסי' הזה" הוא מלמל וחזר לנשק אותי. "אני רצינית" אמרתי והתנתקתי ממנו. הוא הסתכל עליי. לא ידעתי איך להסביר לו שזה אסור. הוא לא מבין מה זה אסור. "את יודעת מה, שכחי ממה שקרה כאן" הוא אמר. "לא צריך שום טובות, בטח שלא ממך" הוא אמר. "אסי, חכה רגע" התחננתי. "לא מחכה שום רגע, דוגרי אני בכלל לא מבין למה אני פה, תהני עם עמיחי" הוא אמר וירד מהמרפסת במהירות. נאנחתי וחזרתי למיטה.
עברו שבועיים, והוא לא היה בבית הספר. עמיחי לפעמים הגיע ולפעמים לא. ידעתי שקורה משהו. "מה קורה לך ברבוש?" דנה שאלה אותי. "עמיחי.. לא יודעת מה נסגר איתו" אמרתי. "מה.. את לא יודעת?" היא שאלה. "מה אני לא יודעת?" שאלתי. "הם עובדים אצל מישהו.. אני לא יודעת את כל הפרטים.. אבל הם כנראה עובדים" היא אמרה. "במה הם עובדים?" שאלתי. הצלצול נשמע. "תחשבי לבד, יש לי ביולוגיה" היא אמרה בחצי חיוך והלכה.
נסעתי בחזרה הביתה, ושמעתי ניידות. "ענבר, לא" מלמלתי לעצמי. אבל הייתי חייבת. הייתי חייבת לבדוק למה הן קשורות. אם זה לאסי שוב.. אני לא יודעת מה אני אעשה לו. נסעתי לשם, ויצאתי מהאוטו. "מה הולך כאן.." מלמלתי כשראיתי אמבולנסים ומלא שוטרים. ואז ראיתי, בן אדם מכוסה בדם. פתאום הרגשתי יד מושכת אותי הצידה. "מה את עושה כאן?!" אסי שאל אותי בלחץ. "אתה חייב להפסיק להבהיל אותי ככ.." "שאלתי אותך שאלה" הוא קטע אותי. "הייתי חייבת לבדוק למה הניידות קשורות" אמרתי. הוא גרר אותי למכונית שלי ושתק. "הן בשבילך?" שאלתי בשקט, לא הייתי כבר מופתעת. "כנסי לאוטו" הוא אמר וישב במושב שלידי. "תענה לי אסי!" אמרתי בחוסר אונים. "לא! לא, הם לא בשבילי" הוא אמר. נשמתי לרווחה. "הן באו לחפש את חבר שלי" הוא אמר. נאנחתי. "איזה חבר?" שאלתי. "את לא מכירה" הוא אמר. "תסעי, עכשיו" הוא אמר. התחלתי לנסוע. משהו בו גורם לי להקשיב לכל מילה שלו. "לאן?" שאלתי. "החשמונאים 18" הוא אמר. "איפה זה?" שאלתי. "בפנייה הבאה" הוא אמר. בגלל כל הלחץ כבר שכחתי לדבר איתו על הקטע של הנשיקה. "אסי.. רציתי לדבר איתך על.." "אמרנו שאת שוכחת מזה" הוא קטע אותי. "איך אתה יודע על מה רציתי לדבר?" שאלתי, לא מבינה. "הספקתי הרבה בחיים" הוא אמר. חייכתי חצי חיוך. כל כך מתאים לו. "אתה באמת רוצה לשכוח מזה?" שאלתי כשהגענו לבית שלו. הוא הסתכל עליי. "את רוצה?" הוא שאל. מה נכון לעשות, מה נכון לעשות.. "כן" מלמלתי. הוא הנהן. "תודה על הטרמפ" הוא אמר והלך במהירות לביתו. נאנחתי. זה בטוח הדבר הנכון לעשות?
תגובות (8)
תמשיכי!!
מושלםםם
תמשיכייי
תמשיכייי
אנייי אוהבת את הסיפור הזהההה!!
תמשיכי
ווואו שמעי הרגע קראתי את הסיפור שלך מהפרק הראשון עד לפרק הזה , סיפור מותחחח ומעניין!!! אני מאוד אוהבת סיפורים כאלה על ערסים וסיבוכים , תמשיכייי את הסיפור המדהים הזה! <3
אמגשש תמשיכייי ♥
אבל תמשיכי גם תעונה הבאהה של התחלה חדשה נווו