השנאה – פרק שלישי

נכנסתי לכיתת הריתוק באיחור קטן, שולח חיוך מתנצל אל עבר העיניים הזועפות מאחורי משקפיים עקומות של המורה ששמרה על הכיתה.
סקרתי בעיניי הכחולות את הכיתה, מחפש פנים מוכרות. מיד זיהיתי את האדמונית שנתקלתי בה, ושלחתי אליה חצי חיוך ידידותי, מקווה שהיא עדיין לא כועסת. אם יש מישהי בית ספר הזה שלא כדאי להכעיס, אחרי כמובן המנהלת וגברת סטינספייר, זו הבת של גברת סטינספייר.
העברתי את עיניי מן האדמונית ונתקלתי באליסון. היא ישבה עם שפתיים מכווצות ועיניים תקועות בספר שמולה, רגלה מתופפת באי נוחות על הרצפה ומשמיעה קול רך.
התיישבתי באחד מהמקומות הפנויים, שבמקרה היה בין לילי ובין אליסון. להבת שנאה בערה בי כשהצלחתי לזהות את ריח התפוחים העדין שנדף ממנה. במקום התרכזתי בריח הפרחים של לילי, נלהב מן הבשר החדש שהגיע אל בית הספר. הנחתי שהיא חדשה, כי לא זכיתי לראות אותה לפני תקרית הנפילה. הייתי מסוג האנשים שמכירים את כולם, וכולם מכירים אותם. אני לא יכול אפילו להתחיל לספור את כמות הבנות שיצאתי איתן. זה נשמע שחצני במיוחד ממני, אבל זה היה חזק ממני. בנות היו החולשה שלי, ואת זה כולם ידעו. הייתה לי רק חברה רצינית אחת, והיא שברה לי את הלב. אז החלטתי שלאהוב זה מיותר, והמרדף הרבה יותר טוב. הרי אתה לא נפגע, כי אם היא דוחה אותך יש עוד אלף בנות אחרות שירצו אותך. וזה מרגש, זה מרגש לראות אותה נשבית בקסמייך, במילותייך, וזה מרגש לראות איך עיניה נשברות כשהיא מבינה שהיא כבר שבויה. לאהוב זה מיותר, אני יכול לקבל הרבה יותר אושר מהמרדף מאשר מלהתרגש מחיוך שלה, או להסתכל לה בעיניים ולחשוב שאני לעולם לא אוכל לחיות בלעדיהן. למה צריך את זה? חוויתי את זה, התפרקתי בגלל זה, והקמתי את עצמי מחדש. כנראה שברתי לעוד הרבה בנות את הלב, ופירקתי אותן לחתיכות ולשברים, ואחר כך הן היו צריכות לבנות את עצמן מחדש. כנראה עשיתי להן טובה, והראיתי להן כמה כלבה יכולה להיות אהבה.
לאהוב אני לא רוצה, אני לא חושב שאני גם ארצה. אבל לרדוף אחרי מישהי עד שהיא שלי? לא אמאס לי מזה. לפחות לא בזמן הקרוב.
הבנאדם היחידי שהרגש שלי אליו המשיך להתקיים במשך תקופה ארוכה מאוד של זמן, זו השנאה שלי לאליסון. ואני גאה בה. זה הדבר היחידי שקושר אותי לעבר, אפילו חברים ילדות אין לי. רק השנאה הזו. למרבה ההפתעה, אני ואליסון פעם היינו ידידים טובים. היא הייתה החברה הכי טובה של הכלבה ששברה לי את הלב.
התנערתי מהמחשבות הישנות שפתאום תקפו אותי. הרי התקופה הזו שכובה ומוסתרת עמוק מתחת לזכרונות שלי.
"ג'יימס, לילי, בואו איתי בבקשה." קול חד העיר אותי מהרהורי, והרמתי את מבטי. הגנן של בית הספר עמד בדלת. לא סבלתי גננות, והוא ידע את זה. גנן מעצבן.
"חה. בהצלחה, אידיוט." שמעתי את קולה הנמוך של אליסון מאחוריי ונהמתי בעצבנות.
לילי קמה, ואני אחריה. יצאנו מהכיתה בדממה מוחלטת, עוקבים אחר הגנן. אחרי הליכה קצרה הגענו אל גינת הירק של בית הספר. הוא מסר לנו בשתיקה כלי עבודה, והצביע על חלקת אדמה פנויה.
"בעוד שעתיים אני מצפה לראות פה שתילי וורידים מוכנים. בהצלחה." הוא הלך משם ללא מילה נוספת. תפסתי את האת החפירה הקטנה והתחלתי לחפור באדמה. לילי לידי עמדה ללא ניע, מסתכלת בעיניים סקרניות על עבודתי.
"מוכנה לתת יד במקרה?" אמרתי בלי להסתכל עליה. תהיתי איזה צבע גוון של ירוק העיניים שלה, ולפתע העיניים האפורות ששיגעו לי את המוח אתמול בלילה צצו שוב. ניסיתי להדחיק אותן לאחוריי ראשי, אבל הן פשוט חזרו ושבו אל קדמת מחשבותיי.
"לא, תודה. נחמד לראות אותך עובד, לשם שינוי." היא אמרה בטון עדין.
"את חדשה פה, את לא ראית אותי עובד."
"אני לומדת פה כבר שלוש שנים."
"אה. אממ… סליחה?" אמרתי והסתכלתי עליה סוף סוף. העיניים שלה היו טורקיז באור השמש המנצץ. תמיד הייתה לי חולשה לא מוסברת לעיניים.
"זה בסדר. אני רגילה להיות בלתי נראית." היא נאנחה עמוקות והתיישבה לידי ברגליים שלובות. היא הסתכלה למעלה אל השמיים הכחולים בהירים, וצווארה בהיר העור נגלה אליי. יכולתי לזהות שם כמה נמשים קטנים ונחבאים ששיערה הסתיר.
"אני אוהב את השיער שלך." אמרתי בלי בכלל לשים לב שהמילים יצאו לי מהפה. היא הפנתה במהירות מסחררת את מבטה אליי, עיניה פקוחות בתימהון. זה נראה כאילו ברחו לה כל המילים מהפה, והיא פשוט ישבה שם ובהתה בי בהלם טהור.
"אז אני מבין שמחמאות את לא רגילה לקבל." גיחכתי בידידותיות.
"אנ – אני לא יודעת מה להגיד." היא מלמלה והעבירה יד בשערה, מפנה את המבט אל רגליה בביישנות. הסומק פרח בלחיה.
"ממה שהבנתי, בדרך כלל אומרים תודה."
"נכון. צודק. תודה."
"זו לא הייתה תודה מהלב." צחקתי על הביישנות שלה. היה בזה משהו מקסים ושובה לב.
"איך אומרים תודה מהלב?"
"אני מניח שמחפשים את הנקודה בלב שהמחמאה באמת נגעה בה, ומשם מוציאים את התודה."
"אני לא חושבת שיש לי נקודה כזו. אני רק מרגישה ביישנות ומבוכה."
"זה כי את לא מקבלת המון מחמאות, ולא בצדק. את יפה, אפילו מאוד." יכולתי להרגיש את האדרנלין זורם בעורקיי. המרדף, זה כל מה שיכל להלהיב אותי. המרדף, המחמאות, הפלירטוטים, החיוכים הביישנים ולבסוף התשוקה הבוערת שנכבית כל כך מהר.
"אל… אל תשקר." יכולתי לראות צחקוק ביישני מבצבץ מבין שפתיה.
"היי! אני לא משקר! את יפה, קבלי את זה."
"או – אוקיי. יפה. כן. צודק."
השתררה בינינו שתיקה מביכה למשך כמה דקות, עד שאמרתי בטון משועשע: "מה, ואני לא יפה?"
"אתה?" היא שאלה בהפתעה, וסוף סוף הרימה את ראשה מן רגליה.
"לא, אז הגנן הסקסי ההוא שהוביל אותנו לפה." אמרתי בציניות מלווה בחיוך מקסים.
"אתה יפה. אתה חתיך. אתה נראה טוב מאוד. יש לך חוש הומור וחיוכים מאוד… מושכים. אפשר להגיד שבסך הכל, אתה יכול לגרום לבחורה ליפול מרגליה בשבילך."
"אני אוכל להפיל אותך מרגלייך בשבילי?" אמרתי בישירות שהרתיעה אותה.
"דיי לדבר שטויות, תתרכז בעבודה." אמרה בלחיים סמוקות וקמה אל השתילים, הליכתה מהירה מהרגיל. צחקקתי לעצמי, מתמקד בגומות שחפרתי באדמה הלחה.
אח… בנות.