המחלץ… המשך פרק שני

בתוך שניות אני מרגישה את עצמי בתוך מערבולת של רגשות, דין מחזיק אותי ואני מנסה להשתחרר ממנו, להשתחרר מהאחיזה שלו, אני נכנסת לחדר שינה ומתיישבת על קצה המיטה, מנסה לארגן את המחשבות שלי, מנסה לשכנע את עצמי, אני מרימה את עיניי ורואה אותו עומד על מפתן הדלת, נראה שהוא רוצה להיכנס אבל חושש, אני לא יכולה להתמודד איתו עכשיו, לא יכולה להתמודד איתו, הוא נכנס בשקט, אני מחבקת את הברכיים שלי ומרגישה איך אני מתכנסת בתוך עצמי, דין מתכופף אליי, מניח את ידיו על הברכיים שלי, אני מרגישות את החמימות שלו, מנסה למצוא נחמה בידיו החזקות והחסונות שלו, הוא מנסה להסביר לי, אני לא בטוחה שאני רוצה לשמוע, לקבל את ההסבר, לקבל את העובדה שזאת העבודה שלו, שאני לא יכולה למנוע ממנו ללכת.

הנייד שלו מזמזם שוב, הוא עונה, לפי ההברות הקצרות שלו בשיחה אני מבינה שכל הציוד וההכנות כבר ערוכים בשבילו, הוא מדבר אבל מסתכל עליי, לפי הבעות הפנים שלו אני מנסה לנחש את חומרת המצב, מנסה ללקט פיסות מידע לקראת מה שעתיד לבוא, הוא מסיים את השיחה ואני מרגישה יותר מוטרדת מכפי שהייתי קודם לכן.

"אני חייב ללכת" הוא אומר ומתרומם, ואני מהנהנת, לא יכולה לתת לתחושות שלי לגלוש, אני קמה והולכת למטבח, אני מכינה לעצמי קפה, הוא בא אחרי ואני מסרבת להסתכל עליו, מסרבת למציאות שטופחת על פניי כרגע, לפני כמה שעות היינו חבוקים יחדיו, ועכשיו אני צריכה להיפרד ממנו, זה לא מה שאני רוצה, זה לא מה שהיה צריך לקרות, אני חושבת לעצמי.
"אלכס, תקשיבי לי, אני רוצה להסביר לך" ואני מסרבת להקשיב, "אלכס, גם אם תתעלמי זה לא ישנה את כלום כרגע", הוא מנסה לתפוס את תשומת ליבי ואני מנסה להתרחק, להתעלם, להתכחש,
"אני לא יכול ללכת ולעזוב אותך כך" הוא צועק, הכוס רועדת לי ביד, אני עומדת עם הגב אליו, עוצמת את העיניים, הצעקה שלו צורמת, אני נאנחת, הוא שותק ומיד מתקרב אליי, "לא התכוונתי לצעוק" הוא לוחש לי, "אלכס, בבקשה תקשיבי לי, את יודעת שאני לא רוצה לעזוב, אין דבר שאני רוצה בעולם כרגע מאשר להישאר ולהיות כאן איתך".
אני לוקחת שוב את כוס הקפה ומתחילה ללגום באיטיות, מנסה לשחזר את ליל אתמול, מנסה להיות מציאותית.
דין לוקח את הג'קט שלו, ולובש אותו באיטיות, הוא מסתכל עליי ואני מנסה להימנע מהמבטים שלו, "אולי תתקשרי לשרון שתהיה איתך כמה ימים" הוא אומר לי,"אני אהיה רגוע יותר בידיעה שיש כאן איתך מישהו בזמן שאני נוסע" הוא אומר, "ואני אהיה רגועה יותר בידיעה שאתה לא נמצא על איזה הר במזג אוויר בלתי אפשרי" אני פולטת, בלי לחשוב, דין לוקח נשימה ארוכה, ואני מבינה שאולי הגזמתי בתגובה שלו, אבל זאת התחושה שלי, אני לא יכולה לשקר, גם אם הוא צריך את זה עכשיו, "תתקשרי לשרון ותגידי לה שתהיה איתך, בשבילי"? הוא מבקש, ואני מרימה את עיניי אליו, אני מהנהנת במהירות, ומניחה את כוס הקפה על השיש,

הוא מתקדם לכניסה ופותח את הדלת, אני עומדת ליד השיש ומסרבת לקבל את העובדה שהוא אכן הולך, הוא מסתכל עליי במבט כואב, נראה שהוא סובל, נראה שהוא לא רוצה לעזוב, ואני יודעת שהוא חייב, אני מתקרבת אליו ומתכרבלת בתוכו, עוטפת את מותניו בזרועותיי, קוברת את עצמי בצווארו, דין מחבק את הכתפיים שלי ואני מרגישה את הזרועות החסונות שלו, "אני רוצה להישאר כך לנצח" אני חושבת לעצמי, דין מנשק אותי נשיקות קטנות במצח, הוא מסית את השיער שלי וממשיך לנשק, "רק אל תבכי, אל תבכי אלכס" אני אומרת לעצמי, "אם תבכי יהיה לו קשה לעזוב", דין משחרר אותי מהחיבוק שלו, ונותן לי נשיקה על קצה האף, ממשיך ונותן לי נשיקה על השפתיים, אני נשברת וטובעת בנשיקה שלו, לא רוצה שיפסיק, "זאת נשיקה של פרידה", אני חושבת בעצב.
"אני צריך ללכת" הוא אומר, "אני מבטיח ליצור איתך קשר מיד כשאני מגיע לאתר, אני אשתדל לשמור איתך על קשר כל זמן שיתאפשר לי, אני רק מבקש שלא תעקבי אחרי האירועים בחדשות הוא מזהיר אותי", ואני מהנהנת,הוא נותן לי נשיקה ארוכה במצח, מסתכל עליי ופונה לכיוון המעלית ואני נכנסת וסוגרת את הדלת מאחורי, אני נשענת על הדלת ואט אט מרגישה את עצמי הולכת וקורסת לרצפה, באיטיות, אני יושבת על הרצפה ומכופפת אליי את הברכיים, אני מחבקת אותן ומניחה את הראש, הדמעות הולכות וזולגות, אני לא יכולה להפסיק.