התעוררות – פרק 17

אני עוצמת את עיניי, מפחדת לגלות מי עומד מאחורי עפעפי ומייחלת להיבלע בתוך האדמה. גופי נחלץ לקיר אבנים מחוספס שמכאיב בגבי כשהאדם שמחזיק אותי לוחץ אותי אל הקיר.
"אני לא אפגע בך," לוחש קול. אני פוקחת את עיניי, בולעת את רוקי ואז פוגשת בעיניו; בצבע תכלת נוטה ללבן מושלג. לבי שוב קופץ ומשתולל בחזי, רוצה לברוח החוצה.
"אתה," אני מפזמת בזעם מבין אצבעותיו הדקיקות המונחות על פי. הכעס בתוכי מתקלח ומשתלט על כל חלקיק קלוש של פחד. הוא מחייך חיוך שלא חושף שיניים והוא נראה חתיך יותר מפעם שעברה שראיתי אותו בחטף.
"מה את?" הוא שואל ברצינות, שערו מבריק מאור הירח החיוור.
אני מרימה גבה ומצביעה על ידו שמכסה את פי. הוא מגחך ומוריד את ידו, מניח את שתי ידיו בצדי כתפי, מראה לי שאין לי דרך לברוח ממנו.
אני מגלגלת עיניים, כבר לא מפחדת. "עכשיו תן לי ללכת."
הבן-פיות מצקצק בלשונו ומחייך. "קודם תגידי לי מה השם שלך."
"אמא ואבא לימדו אותי לא לדבר עם זרים," אני אומרת בלעז ובוחנת את זרועותיו – הסוגרות עלי – בסלידה.
"זה שם קצת ארוך, לא חושבת?" הבן-פיות אומר ומעביר את ידו בשערו הלבן מבריק, הזקור לכל עבר כמו חיצים המוכנים לתקיפה. "אני בלייק."
"לא שאלתי מה השם שלך."
"ואני אמרתי לך מה השם שלי," בלייק נאנח והבל פיו החם עוטף את פני, "יש לך שם אמצעי לפחות, קצר יותר?"
אני נושכת את שפתי, כמו בכל פעם שאני מתהלכת על חבל דק בין סף השבירה לבין החזקת מעמד. "ורוניקה."
"ורוניקה," הוא מגלגל את שמי על לשונו. "מה את?"
אני מגלגלת את עיני. הוא בדיוק כמו מיליון התלמידים בפנימיית מיסט שרוצים לדעת מה אני, ומה שהכי מעצבן, שהוא רוצה לדעת בדיוק כמו שאני בעצמי רוצה לדעת. אני מחליטה ללכת על בטוח. "מתעוררת."
הוא מרים גבה. "עם מתעוררים אני לא מתעסק." הוא נסוג אחורנית וזה גורם לי לחייך בשעשוע, זאת הפעם הראשונה שאני מחייכת מאז שהגעתי הנה לא בגלל שאני מאלצת את עצמי, אלא באמת מחייכת.
"למה?" אני מיתממת מתקרבת אליו, ככל שהוא מתרחק ממני. כשהפחד מעיב על פניו הוא כבר נראה פחות ופחות חתיך. "דווקא כשהגענו לחלק הכיפי? לא יפה, בלייק."
אני מהדקת את שפתי בהחלטיות. "תרחק ממני, או שתצטער על זה, בלייק," אני אומרת בנחישות ומגייסת את הקול הכי מאיים שלי. ואז אני יוצאת בחזרה אל ההופעה, אך בלייק מסיג אותי וצועד לצדי. אני מעיפה בו מבט מאיים בעיניים מצומצמות.
"אמרתי לך להתרחק," אני נוהמת. "כבר הספקת לשכוח? או שאתה רוצה להצטער על הרגע בו התעסקת איתי?"
אמנם אני לא מסוגלת לשלוט על כוחותיי ואם הוא יתעסק איתי אני לא אצליח באמת ללמד אותו לקח, אך עצם העובדה שהוא מפחד ממני משום שאני מתעוררת, מספיקה לי ואני משתמשת בזה לטובתי.
"מצטער, ורוניקה, לא התכוונתי להפחיד אותך," הוא אומר בכנות.
אני מביטה בו בגבות מורמות. "אתה? הפחדת אותי? תעשה לי טובה."
אני מאיצה את צעדי, מהדקת את ידיי לאגרופים כדי שלא יראה שהן רועדות.
בהתחלה הוא הצליח להפחיד אותי, אני מודה.
"התפלאתי שהכוח שלי לא עובד עלייך ו–"
"כוח?"
הוא משפיל את מבטו כשצבע עז מטפס על לחיו. "אני שולט ברגשות של אחרים."
עכשיו כבר המוזיקה נשמעת במעומעם, מכאן אפשר לראות את הקהל הקופץ בהתרגשות בקצב הבסים. אני נעצרת כשאני מבינה מה קרה בעצם.
המשיכה שלי אליו, המחשבות עליו, זה הכול הוא, הוא שלט בזה, הוא שלט בי, שיחק ברגשות שלי. "אתה גרמת לי להמשך אלייך?"
"ניסיתי," הוא מודה. "זה לא הצליח."
אני עוצמת את עיניי.
תנשמי, ורוניקה.
"בדרך כלל זה עובד על בנות שאני מפעיל עליהן את הכוח ואז–"
"ואז מה?" אני שואלת כלא מאמינה, כמעט צועקת. "אתה כופה את עצמך עליהן?"
"זה–"
"יש לזה שם, אתה יודע," אני אומרת, כבר לא צועקת. "קוראים לזה אונס."
לפתע בלייק מזדקף ועיניו מביטות אל נקודה מאחורי, לפני שאני מספיקה להסתובב סם כבר נעמד לידי, מביט בבלייק בצמצום עיניים ואז בי. "מישהו כאן דיבר על אונס?"
אני מסמיקה כשמחשבה, על כך שסם ראה אותי ואת בלייק יוצאים ממקום חשוך שהשד יודע מה אפשר לעשות שם, חולפת בראשי.
כשסם רואה שאני לא עונה, הוא מהנהן הנהון אחד ואז מביט בבלייק. "הוא עשה לך משהו?"
כן! הוא שלט בי, לעזאזל.
שוב אני לא עונה, רק משפילה מבט.
"עשית לה משהו?" שואל סם בשיניים חשוקות. אני רואה על פי פניו כיצד הוא מנסה לשמור על קור רוח, אך כשבלייק לא עונה סבלנותו פוקעת. "תענה, חתיכת בן זונה!"
סם מחזיק חזק בחולצתו, מקריב אותו אליו ונוהם.
"בלייק," נשמע לפתע קול חלוש ואני קופצת ממקומי. אני רואה בצד השני שלי את הנערה שהייתה עם סם. היא שלווה ורגועה, אף שסם עומד לפוצץ את בלייק. "לא כדאי לך להרגיז את האלפא, ענה לו."
"לא לא לא!" אני צועקת. הנערה מביטה בי בצמצום עיניים, סם מסתכל עלי, עדיין בעיניים פראיות. "הוא לא עשה לי כלום, הלכתי לאיבוד והוא עזר לי לחזור לכאן, אני צריכה להודות לו."
בלייק מביט בי כלא מאמין.
"תודה, בלייק," אני מכריחה את המילים לצאת מפי, והנה אני, מחייכת עוד חיוך מאולץ.
סם משחרר את חולצתו של בלייק באי-שביעות רצון, כאילו כבר היה דרוך ומוכן לקרב, והודף אותו מעט אחורנית במבט מאיים.
"שלא תעז לגעת בתלמידי מיסט שוב," אומרת הנערה בקול שלו, שברירי, אך ככל שהוא לא נשמע מאיים כך הוא נשמע מפחיד יותר. "אחרת זה ידווח."
בלייק מהנהן פעם אחת. שערו הלבן מבריק בחושך כשהוא נעלם בין צללי הלילה.
"הכול בסדר איתך?" שואל סם, הדאגה החודרת בעיניו גורמת לבטני לצנוח, הוא עד כדי כך דואג לי? לנערה החריגה?
אני מהנהנת. "זה שום דבר."
"אוליביה," ממלמל סם והנערה בעלת השיער הנחושתי, מרכינה את ראשה כמחאת כבוד ואז מתרחקת מאתנו ביעף כשרגליה הדקיקות נושאות אותה אל עבר הקהל הנלהב.
אני ממשיכה להביט בה, משתדלת לא להביט אל סם, אל מבטו הנוקשה. "היא ממש צייתנית." אני שורקת חרישית, כורכת את זרועותיי סביבי כשאני ממש מרגישה כיצד עיניו של סם מחוררות בי חור דרך העיניים בלבד, מנסות לחדור למוחי.
כשהוא נאנח אני חושבת שהוא הולך להתחיל בחקירה של המאורע עם בלייק, אך המקום זאת הוא עונה, "כן, היא הבטא שלי."
הלוואי שהייתי יודעת מה זה בטא, מחשבה זו גורמת לחיוך מריר להתפרס על פני.
"בטא זה חבר הלהקה שהכי נאמן לאלפא," הוא מסביר כבדרך אגב.
סם מצביע לעבר הקהל ואנחנו מתקדמים לשם. זרועו נוגעת לא נוגעת בזרועי ואני מתרחקת מעט.
"אז…" אומר סם ואני מביטה בו בשאלה. על פי פניו נראה כאילו אין לו מה להוסיף על זה.
"אז…?" אני מאתגרת אותו.
"למה הגנת עליו?" הוא שואל בכיווץ גבות. הוא לא מביט בי. עיניו נעוצות בנקודה לא ברורה איפשהו בקהל.
"הוא עזר לי," אני מוחה, מנסה להישמע אמינה.
סם מביט בי במבט של 'על-מי-את-עובדת?'
כשאני מהדקת את שפתי, הוא מגחך ומסיט את מבטו קדימה. "יש לנו שמיעה מעולה."
"לנו?"
"הנמרים והזאבים." הוא כמעט יורק את המילה זאבים ומרירות נשמעת בקולו.
אני מהנהנת. אין לי מה להוסיף.
הוא תופס בזרועי בפתאומיות כזאת שגורמת לי לקפוץ. אני עוצרת ומביטה בו כשהוא נעמד מולי.
"היה לך חבר? בעולם האנושי," הוא שואל בחדות כזאת שמבלבלת אותי.
"לא," אני משיבה.
הוא מגחך וממשיך ללכת. אני הולכת אחריו. "אם לא הייתי שומע את קצב דפיקות הלב שלך, הייתי בטוח שאת דוברת אמת."