ואיך שלא

"בוקר טוב!"
היא הגיפה את התריס במהירות והעירה אותי בצעקת התרגשות.
פתחתי לאט חצי עין והאור הרב שנכנס דרך החלון סינוור אותי לגמרי,
יכלתי לפתוח גם את העין השניה אבל משהו בחצי ערנות חצי שינה הזה היה נכון לי.
"קום, קום, קום" היא שבה בצעקות "יש לנו המון סידורים להיום"
"אה-הא" עניתי לה תוך כדי שאני מתמתח בטירוף.
"נו קום!" היא המשיכה לצעוק
"בסדר בסדר! אני קם!" עניתי בקול יותר תקיף.

מחר אני מתחתן. בדיוק שלוש שנים אחרי שהכרתי את טלי.
טלי היא אהבת חיי, נתקלתי בה במקרה כשאיחרתי את הרכבת באחר צהריים גשום אחד.
הייתי כל-כך עייף ורציתי כבר לחזור הביתה אחרי יום מתיש, פיספסתי את הרכבת ב3 דקות.
קיללתי את כל העולם. הייתי עצבני כמו שלא הייתי בחיים שלי. או לפחות כך הרגשתי..
לא הצלחתי להסתיר את העצבים, השעה כבר היתה קצת אחרי 17:00 אחר הצהריים וכבר ראיתי איך כל הערב הולך לי.
בעטתי בפח שליד השירותים ומילמלתי איזו קללה עסיסית.
טלי עמדה לידי ופשוט התחילה לצחוק. ישר הסטתי את ראשי לראות מי מעז לצחוק כשאני כל-כך עצבני וראיתי אישה עם חיוך מבויש ויפה עם זוג עיניים חומות, עמוקות ובעיקר שלוות(זה קנה אותי ישר) מנסה להסתיר את הצחוק עם ידה על פיה.
בהתחלה נורא כעסתי וכשמבטינו נפגשו כעבור שניות התחלתי גם אני לצחוק.
פתאום לפספס רכבת בכמה דקות היה נראה לי כמו הקרקס הכי גדול בעולם.
על הרכבת שאחריה עליתי כבר עם טלי ולא הפסקנו לדבר ובעיקר לצחוק כל הנסיעה.
צחקנו הרבה וחזק עד שאחד הנוסעים לידינו פשוט עבר מקום כי הפריע לו הרעש..
צחקנו מזה עוד יותר.
והיום שלוש שנים אחרי אני מסתכל על הטוקסידו שלי שמונח על הקולב על ידית הארון
ולא מצליח להזיז את עצמי.
"נו? אתה עוד לא לבוש?" היא התפלאה "שה' יעזור לי עם הילד הזה.."
אמא שלי. פולניה אמיתית. בטוחה שאני זקוק לבייביסיטר יום לפני החתונה שלי, אז סידרה לי את החדר ומאתמול אני כאן, בבית בו גדלתי. כאילו כלום לא השתנה.. גם שאמא תמיד צודקת.
היא באמת אוהבת אותי אמא שלי, לפעמים אני חושב שיותר מידי.
"אמא, 8 וחצי בבוקר!" אני עונה לה "יש עוד זמן.."
"אויש, טוב" חצי מקבלת חצי נכנעת "אז בוא לאכול, הכנתי לך ארוחת בוקר"
אני קם באיטיות מהמיטה ומנסה לחשב את המרחק שיש לי בין החדר לשירותים
ובנתיים חושב אם טלי התעוררה כבר או לא.
אני מתיישב ליד אמא בשולחן ואוכל את החביתה ותוהה איך זה שאני לא מתרגש לקראת מחר, היום החשוב בחיי.
"דניל'ה אני מאוד מודאגת" אמרה בטון רציני.
"מודאגת?" שאלתי בציניות "זה מפתיע.."
"זה לא מצחיק דני" ענתה לא בציניות "אני יודעת שאתה עדיין חושב על טלי"
"את לא יודעת כלום" שיקרתי
"אני ממש מתרגש וככה אני מתמודד עם ההתרגשות, בשקט" שיקרתי וקיוויתי שאם אגיד שאני מתרגש אולי ארגיש ככה באמת.
"תראה, טלי בחורה טובה אבל אני חושבת שהיא ממש לא מתאימה לך" אמרה בקול בטוח
"גם אני וגם אבא אוהבים אותך ודואגים לך ואומרים לך, עם טלי היה לך רע ומר"
מיותר לציין, ההורים שלי לא אהבו את טלי, אמרו שהיא מוציאה ממני רק דברים רעים שאני דווקא הרגשתי איתה הכי אני בעולם.
"טוב תתחיל לזוז, שרונה כבר תכף צריכה להגיע" אמרה תוך כדי פינוי הכלים.
שרונה, ארוסתי. הכרתי אותה דרך קרובי משפחה.
הבחורה והכלה המושלמת. ממש לפי הספר.
המשפחה שלי התאהבה בה עוד לפני שאני התאהבתי בה.
הלכתי לחדר בשקט ומדדתי את הטוקסידו שלי מול המראה
"זהו מחר אני מתחתן" חשבתי ולא הצלחתי להרגיש מאושר.
שרונה בדיוק נכנסה הביתה ואמא קיבלה אותה בקולות התרגשות.
היא באה להיכנס לחדר ומיהרתי לסגור את הדלת
"מותק אני עם החליפה!" צעקתי מבעד לדלת הסגורה.
(שנינו החלטנו שלא לראות את בגדי החתונה עד האירוע. זה מביא מזל רע..)
"טוב מאמי, תזדרז אנחנו ממהרים" השיבה בקולה הנעים.
אהבתי אותה באותו רגע.
"כנראה שככה זה בחיים" הירהרתי בזמן שהתחלתי לפשוט את הטוקסידו
"אתה לא תמיד מקבל מה שאתה רוצה ולא הכל מושלם, בטח שלא בנישואין, ויש מצב שזה לא נורא כלכך.."
פתחתי את הקשר של העניבה, הסתכלתי על עצמי במראה ועדיין, איפה שהוא עמוק בתוכי, כמו בכל יום בשלוש השנים האחרונות, חשבתי על טלי.