זה מסובך

אני לא רוצה להתעורר, אני לא רוצה להתעורר, אני לא רוצה להתעורר, אני לא רוצה להת…
מחשבותיי נקטעו על ידי צלצולו הרועם של השעון המעורר, שנשמע רועם יותר עם כל שנייה שעברה.
נאנחתי והרמתי את הכרית מעל פניי, עוצם את עיניי חזק חזק, רק כדי לנסות להעלים חלק מהרעש ואולי, רק אולי, הוא יכבה ואני לא אצטרך לקום.
"לוקה! השעון שלך… לוקה!" הקול של אבי נשמע, ביחד עם טריקת דלת. הקשבתי לו כשהתקרב למיטתי, התיישב עליה וכיבה את השעון בעצמו, מחזירו לשידה שעמד עליה עד עכשיו.
"אני באמת חייב?" מלמלתי והורדתי את הכרית מראשי, מביט בו. הוא רק נאנח והעביר את ידו בשערו הקצר, שהתחיל להאפיר כבר.
"זאת השנה האחרונה שלך, בן. חבל שתפספס אותה ותמשיך להתעצל במיטה," אמר וחזר להביט ישר בי, ואולי אפילו דרכי.
רציתי לענות, "מה הטעם?" אבל במקום רק שתקתי והנהנתי, מקבל את חיוכו כאישור ומביט בו קם ממיטתי וצועד לדלת.
"ולוקה…"
"מה?" שאלתי, רואה את פיו נפתח כדי להגיד משהו ונסגר חזרה, כשהוא רק הניד את ראשו לשלילה.
"כלום. שיהיה לך יום טוב," אמר לבסוף, מביט בי לשנייה ויוצא.
הרגשתי את האכזבה שבעיניו. אני לא הבן המושלם, מעולם לא הייתי. הוא קיווה תמיד שאני אהיה חלק מנבחרת הפוטבול, אמצא חברים ואולי אפילו חברה קבועה, אחיה את חיי במלואם ואף אפילו אתקבל לקולג' טוב. אבל במקום הוא קיבל בן חלשלוש, שלא הצליח לעבור את המבחן הפיזי הראשון ונהיה לשק חבטות הרשמי של הנבחרת, וכל בית הספר, בעצם. כל יום שביליתי במקום הזה היה לי לנוראי יותר מקודמו. אני אפילו לא יודע איך החזקתי מעמד כל הזמן הזה. את רוב הכוח שאבתי מאמי, אבל עכשיו, כשהיא איננה…
דמעה החלה לזלוג מעיני באטיות, מרטיבה את לחיי בדרכה.
מחיתי אותה עם ידי והתרוממתי. הלכתי לארון ולבשתי את הבגדים הראשונים שמצאתי, עשיתי את דברי הבוקר בחדר השירותים וירדתי במדרגות למטה, רואה את אבי מנסה להכין ארוחת בוקר. הוא אף פעם לא היה טוב בזה, אבל מאז שאמא… טוב, הוא לפחות מנסה. חייכתי חיוך קטן והתקרבתי אליו.
"תודה על הארוחה," אמרתי ולקחתי כמה פרוסות, לפני שהרמתי את התיק המונח ליד דלת הכניסה ויצאתי מהבית.
*
השעות בבית הספר עברו באטיות מעצבנת, בזמן שביליתי את רוב הזמן מלהתחמק מכל אדם בכלל ומהנבחרת בפרט. אבל בסופו של דבר הם תפסו אותי בשיעור הספורט שהתקיים היום בבריכה. כמעט טבעתי מספר פעמים, ושמחתי שהמורה היה שם כדי איכשהו להציל אותי. אבל שום דבר לא רמז לי על מה שיעשו לי אח"כ.
"שכחת משהו, מתרומם?" אמר המנהיג שלהם בלעג וכולם הצטרפו אליו בצחוק מתגלגל. הבטתי עליהם מחזיקים בבגדיי כאילו היו פרס מסוים ומניפים אותם במעגלים בידם.
"תחזיר לי אותם," אמרתי בשקט, בקול שבור כמעט, מחזיק במגבת שעל גופי בחוזקה.
"אמרת עכשיו משהו, פריק?" אמר הגבוה מביניהם והצמיד את ידו לאוזנו, כאילו הוא לא שמע אותי. והם צחקו שוב. השפלתי את מבטי לרצפה ועצמתי את עיניי בחוזקה.
"הוא ביקש ממך שתחזיר לו את בגדיו, ג'וש," קול אחר התערב, עצבני יותר וקרוב יותר אלי. הרמתי את ראשי וראיתי את סאם נעמד ביני לבינם, מתנשא מעליי בגובהו העצום.
"אני לא חושב ככה. ומה לך ולו בכלל? הוא סתם פריק. עזוב אותו, שילמד לקח," ענה ג'וש בחומרה. הבטתי בו כשלקח את בגדיי וזרק אותם לתעלת הביוב, שלא הייתה רחוקה משם, ליד המקלחות.
"חבל שעשית את זה," סאם אמר בקול מאופק פחות והרים את ידו, מנחית אגרוף בדיוק בלסתו של ג'וש וגורם לו לזוז מספר צעדים אחורה. משם זה רק הידרדר, עד שהמורה בא והפריד בניהם.
*
"הם עזבו כבר?" שאלתי חרש, עדיין מתחבא מאחוריי המגבת הקטנה שלי.
"אני חושב," ענה במשיכת כתפיים וסגר את הדלת המובילה לחדר ההלבשה.
הוא הסתובב בחזרה כדי להביט בי, אבל כל מה שראיתי היה עין כחולה מדי, שפה סדוקה ודם שיורד מקצה גבתו ובמורד פניו, למרות שהוא עדיין חייך לכיווני, כשאמר, "למה אתה מחזיק בה כל כך חזק? זה לא שיש לך במה להיות מובך." הוא גיחך קלות, מה שרק גרם לי להתהדק יותר סביב עצמי ולהשפיל את מבטי לרצפה, מונע ממנו כמה שיותר לראות את המבוכה שעלתה על פניי בצורה של גוונים אדומים על לחיי, שהרגישו כאילו העלו את המעלות בחדר לארבעים מעלות לפחות. הרגשתי את מבטו בוחן אותי לעוד כמה רגעים, לפני שרעש גרירת רגליים נשמע ואחריו דלת לוקר נפתחת.
עקבתי אחרי כפות רגליו במבטי עד שנעמד חזרה מולי. "הנה, קח את זה," אמר, והושיט אלי זוג מכנסיים קצרים וחולצה.
הבטתי לצדדים, הלוך וחזור, מחפש אחר מה לומר. כשהעזתי להרים את ראשי אליו, ראיתי את גבו החשוף מופנה אלי כשידו עדיין מחזיקה בבגדים. "ת-תודה," ספק-אמרתי ספק-לחשתי, מגמגם, ולקחתי מידו את הבגדים בזמן שהורדתי את המגבת והנחתי אותה על הספסל שהיה ליד.

"ומה איתך? איך תסתובב, בלי חולצה…" שאלתי לפתע כשידיי מחזיקות בחולצה, מבין שזו אותה אחת שלבש ושעכשיו היא מוכתמת בדם.
"אני אהיה בסדר," אמר, ויכולתי להרגיש שהוא משקר, כי הבחורים ההם לא הולכים לעשות לו חיים קלים מהשנייה שנצא מכאן.
"אתה לבוש?" שאל והנהנתי, נזכר שהוא לא באמת רואה את ההנהון שלי.
"כן," אמרתי והוא הסתובב באחת, והביט ישירות בעיניי כשעשה זאת. העיניים שלו היו כל כך יפות, כחולות כמו שני יהלומים קטנים שהתפזרו לחלקיקים בוהקים. הוא יפה תואר באופן כללי, מקובל ויכול להשיג כל בחורה שהוא רוצה, אז ריחמתי עליו שהוא צריך לבזבז מבט אפילו חטוף לכיווני. אני לא ראוי לכזאת כמות של נדיבות.
נאנחתי, מפריד את מבטי ממנו בבלבול, לא שם לב אפילו לדמעות שיצאו מעיניי כמו שני זרמים בלתי נשלטים של כאב שקיבל צורה של מים. עצמתי את עיניי שלא יראה את זה , שלא יראה כמה פגיע ושבור אני נראה.
"היי," שמעתי אותו לוחש בקול העדין ביותר שהופנה כלפיי אי פעם, מרגיש את אגודלו מוחה בעדינות את דמעותיי ואת ידו השנייה מחזיקה בסנטרי, כשהוא, ברוך אך בתקיפות, משך אותי להרים את מבטי ולהביט בו. "הם לא ראויים לך, אתה נהדר כמו שאתה, לוקה. אתה מיוחד. ואם הם לא רואים את זה, אז לעזאזל איתם! אני לא רוצה לראות אותך בוכה יותר לעולם," אמר, מחייך אליי בחום מבלי להזיז את מבטו ממני ולו לשנייה.
"ל-למה אכפת לך כל כך?" לחשתי, מוציא בקושי את המילים שנתקעו בגרוני ורצו כל כך לצאת.
"בגלל שאני כמוך. אנחנו שונים," אמר והרכין את ראשו כלפיי, מחבר את מצחינו אחד לשני. אפינו התחככו אחד בשני לפני שהוא חיבר את שפתיו לשלי.