חטופה פרק 11- עין תחת עין

״תפסיק עם הדימויים המטופשים שלך, מה אתה מסתיר ממני?״ נכנסתי וסובבתי אותו אליי בכוח, הוא הביט לתוך עיניי וצמצמתי את עיניי בכדי להראות לו שהמבט ההרסני הזה שלו לא משפיע עליי.
״הרבה דברים, אני מסתיר ממך הרבה דברים,״ הוא אמר ותפס בזרועותיי באופן כואב, במקום לפלוט צעקה, נאנקתי בשקט.
״תפסיקי להיות חטטנית, אני שונא אנשים חטטנים״ הוא אמר בקרירות וזרק את ידיי חזרה לגופי.
נעמדתי שם, צופה בו מתרחק, הוא תפס בעורפו ושרירי הגב שלו בלטו מעבר לחולצת הטישריט הצמודה.
שפתי התחתונה רעדה, מכינה את עצמי לבכי אל תוך הכרית למרות שהבטחתי לעצמי לפני כמה ימים להפסיק עם ההתבכיינות שלי ולהפגין ביטחון.
״רועי״ צעקתי שנייה לפני שנכנס לחדרו, הוא הסתובב והביט בי.
״מה עם אבא שלי, ראית אותו לאחרונה?!״ המשכתי לצעוק והוא קפא, הייתי נואשת לדעת מה קורה אי שם בחוץ בזמן שאני תקועה פה.
״לא״ הוא ענה במהירות, בורח לחדרו וסוגר אחריו, עמדתי שם עוד כמה רגעים, ריקה ממחשבות, הוא משקר.
״רועי!״ קראתי והוא לא ענה, ניסיתי לפתוח את דלתו אך היא הייתה נעולה.
״רועי!״ קראתי שוב ודפקתי על דלתו, חסרת פחד, הוא פגש אותו, אני יודעת.
״מה את רוצה?״ הוא פתח ונראה נינוח למדי, לא מתרגש מהצעקות שלי.
״אני רוצה לדעת מה עם אבא שלי״ דרשתי לדעת בקול גבוה, הלחיים שלי היו סמוקות מכעס, רועי נאנח ונשען על המשקוף.
״אני אגיד לך את זה בעדינות, את לא תצאי מכאן בזמן הקרוב״ הוא אמר בקול של- אין ברירה והסתובב בכדי להיכנס חזרה לחדרו.
״שקרן!״ צעקתי ודחפתי אותו, הוא מעד טיפה מחוסר הציפייה.
לא ידעתי מאיפה בא האומץ ככה לדחוף אותו, הוא ייצב את עצמו והסתובב אליי בחזרה, נושם עמוק בכדי לרסן את עצמו, אל זה לא עבד, הוא תפס בפרקי ידיי ודחף אותי לקיר, גבי נחבט בחזקה וזעקתי בכאב.
״תקשיבי טוב, אני יכול להיות הכל, חסר לב, אלים, מאיים, כל מה שתרצי,״ הוא אמר בקול נמוך ומבלי להתאמץ הוא לכד את עיניי בשלו.
״אבל דבר אחד אני לא, אני לא שקרן,״ הוא המשיך וחיזק את אחיזתו בידיי.
״אני ברור?״ הוא שאל ולא הזזתי אף שריר בפניי או בגופי, עדיין הייתי משותקת מהמכה שגבי ספג.
״אתה תמיד ברור״ אמרתי בביטחון ששוב, לא ידעתי מאיפה הוא בא.
״אני שמח אהובתי, עכשיו אם לא אכפת לך אני הולך להתקלח ולישון״ אמר וריפרף את שפתו על לחיי באיטיות, יודע שמגעו מרתיע אותי, שמרתי על פנים קרות והוא גיחך במלוא הטיפשות, שיחררתי את ידיי מאחיזתו בפראות והלכתי לחדר בצעדים גדולים ועצבניים.
נכנסתי למיטה והתכסתי עד לצווארי, מחבקת אותה אליי כאילו הייתה אדם, התחלתי לבכות בשקט, מתכווצת אל תוך עצמי.
אני בכיינית, אני יודעת את זה, אבל המקום הזה אכזרי מדי בשבילי.
~~

״הוא לא נורמלי אמיליה, הוא דו קוטבי״ אמרתי בהיסטריה בזמן שנגסתי בגמבה שלי.
״מממ״ אמיליה המהמה בהסכמה וקירצפה את הצלחת שהלכלוך ממנה לא יצא.
״והוא גם אוכל דברים שלא נראה לי מתעכלים״ היא ניסתה להילחם בלכלוך שסירב לצאת.
״הוא נינוח לרגע אחד ואחרי שנייה הוא פאקינג הורס לי ת׳גב!״ התעלמתי מדבריה והמשכתי לצעוק ולהתלונן לחלל החדר.
״את מחטטת יותר מדי,״ היא אמרה ופערתי את עיניי בעצבים.
״הוא שונא שנכנסים לו לעניינים יותר מדי״ היא ניסתה להסביר את עצמה וגלגלתי את עיניי.
״הוא מטורף,״ קבעתי וזרקתי את ידיי באוויר.
״אולי.״ סיננה.
״תגידי, מאיזה גיל הוא בעסק המזעזע הזה?״ שאלתי ופניה קרנו משמחה לאחר שהצליחה להסיר את הלכלוך, היא פתחה את הברז והכניסה את הצלחת תחת זרם המים.
״שש עשרה אני חושבת״ היא אמרה בהיסוס ופערתי את פי, במקום לצאת ולהסתובב עם חברים בשכונה הוא הלך והרג אנשים?
״ואבא שלו הסכים לכל זה?״ שאלתי בררוב טיפשותי, אבא שלו הוא הגורם המרכזי לכל העסק הזה.
״כן, לצערי״ אמרה בעצב ושמה את הצלחת במדיח, תופסת במגבת שעל השיש ומנגבת את ידיה.
״איך הוא למד להיות כזה אלים?״ שאלתי בחוסר הבנה, למרות שהדברים היו כאלה בהירים וברורים הסתקרנתי, רציתי לדעת על העבר שלו, הילדות, המשפחה, על הכל, אם הוא לא יספק לי את המידע, אמיליה תספק לי אותו.
״כשאת גדלה בחברה של רוצחים זה מה שקורה״ אמרה וחשקה את שפתיה, הזכרתי לעצמי לנשום כששמתי לב לאוויר שלא נכנס לריאותיי.
״חוץ מזה הוא אלים רק כשצריך״ היא אמרה והתיישבה על הכיסא שמולי, מגנה עליו שוב ושוב, גם כשהוא לא צודק.
״את אוהבת אותו יותר מדי אמיליה, הוא אלים ביותר, הוא רע״ המשכתי לצאת נגדו, אני עדיין לא מבינה איך אפשר לאהוב מפלצת שכזו.
״את פשוט זוכרת את הסטירה, אל תשכחי, הוא היה חייב״ היא המשיכה לתרץ תירוצים חסרי כל תכלית.
״אה באמת?,״ שאלתי והרמתי את גבותיי, מערערת את בטחונה.
״מה תגידי על זה?״ שאלתי ופשטתי את חולצתי, מסבה את גבי אליה, לא היה אפשר לפספס את שטף הדם הגדול והכל שנוצר במשך הלילה.
״וואו״ היא אמרה מבועתת ולבשתי בחזרה את חולצתי, חוטפת מלפפון חתוך מהצלחת ומכרסמת אותו.
״לקח לי שעה שלמה בכדי שאוכל לנשום כמו שצריך״ אמרתי והיא הביטה בי ברחמים, אני שונאת שמרחמים עליי אבל כרגע זה בלתי נמנע, גם אני ריחמתי על עצמי.
~~

״אמיליה״ התחלתי לדבר אחרי שתיקה של עשר דקות.
״מה?״ היא שאלה ויצאה מהבהייה בשולחן העץ המגולף והנקי שנראה כאילו עלה הרבה ואני בטוחה שהוא עלה הרבה.
״את יכולה לשחרר אותי מהמקום הזה?״ שאלתי עם טיפת תקווה והרבה חוסר אונים, אמיליה נשמה עמוק ונשכה את שפתה התחתונה באי נעימות, נעצתי בה מבט מחכה לתשובה מצידה.
״אני מצטערת יקרה אבל לא״ היא אמרה, מכבה את ניצוץ התקווה היחידי שיש לי במקום הזה.
״למה?״ שאלתי ודמעות הופיעו בזווית עיניי, פולשות גם לגרוני וחונקות אותו.
״יש לי ולאבא של רועי הסכם, אם אני אעשה משהו לא במקום הוא יפגע במשפחה שלי״ היא אמרה ודמעה נפלה על לחיי, מיהרתי למחות אותה והמשכתי להביט באמיליה מלאת הרחמים.
״אני מצטערת,״ היא אמרה והניחה את ידה על שלי, לא רציתי להיות גסת רוח ולהזיז את ידי חזרה לחיקי.
״אבל גם לי יש ילדים בבית, אני מקווה שתביני״ היא אמרה וקמה ממקומה, עוברת על פניי, לא לפני שמניחה את ידה על כתפי ב״הבנה״, היא יצאה מהבית מה שמסמל את סיום עבודתה להיום.
סכר הדמעות שלי נפרץ ונשכבתי על שולחן העץ, מתחילה לבכות בהיסטריה, כעסתי על אמיליה אך באותו הזמן גם הבנתי אותה.
העפתי את צלחת הירקות שלי בתסכול והיא עפה על הרצפה, הירקות התפזרו על כל הרצפה וכל העבודה של אמיליה ירדה לטמיון.

-נקודת המבט של רועי-
״אני מקווה שקארל שלח אותך בכדי להביא את הכסף״ קפצתי מהג׳יפ ונשענתי עליו, נעמד אל מול אדם בגובה שלי, אולי נמוך בסנטימטרים בודדים, עיניו הירוקות ננעצו בעיניים השחורות שלי, השיער החום הבהיר שלו היה מבולגן ושקים שחורים היו תחת עיניו.
״כמו שאתה רואה רועי לא ישנתי כל הלילה, חיכיתי לפגוש אותך״ הוא אמר ושחרר כמה קליקים מצווארו.
״מעריץ?״ גיחכתי ופניו התקשחו, לא ידעתי מי זה וגם לא עניין אותי, מתתי להגיע הביתה אחרי יום העבודה במשרד של אבי.
״הכי גדול שלך, אולי תחתום לי על האקדח?״ הוא שאל ושלף אקדח שחור מכיסו האחורי, לא יכולתי להבחין בו קודם מאחר וג׳קט העור שלו הסתיר אותו.
״מי אתה?״ שאלתי, לא מתרגש יותר מדי, שומר על הקרירות השולטת שלי.
״עמרי רוזנברג״ הוא אמר במלוא הביטחון והתחלתי לצחוק.
״אשכנזי?״ שאלתי בין פרץ הצחוק שלי, זה היה מפגר בעיניי, עדיין לא ראיתי אחד מהחברה הלבנה בעסקי הפשעים.
״הכי אשכנזי שיש״ אמר בארסיות ולעומתי הוא ניראה כאילו עומד לשחרר אש מפיו בכל רגע נתון.
״למה קארל שלח אותך?״ הרצנתי את קולי והידקתי את לסתי בקשיחות.
״לא קארל שלח אותי, אני פה בכדי להזהיר אותך, אם משהו יקרה לרוני אתה תשלם על זה״ הוא איים ונשכתי את שפתי התחתונה בכדי לא לפרוץ בצחוק.
״מה תעשה לי? תדחוף לי גפילטע פיש?״ אמרתי והוא התקדם צעד, לא נרתעתי אלא נשענתי עוד יותר בנינוחות.
״לא, אתה תסבול״ המשיך ופלטתי נחירת זלזול שהלהיטה אותו עוד יותר.
הוא טען את האקדח במהירות ואחרי שנייה ירה לעברי כדור שפגע ברגלי, צעקתי מכאב ונפלתי על הרצפה.
״זה בשביל קארל, עין תחת עין״ הוא אמר ונעלם באופק.

״בן זונה…״ סיננתי ואחזתי ברגלי הפצועה.