חיים אחרים ~פרק 1~

״אם אין לך מה לומר פשוט תשתוק״ אני אומרת בעוד אני מסננת מבין שיניי ״תקשיבי לי זה באמת לא כמו שזה נראה, אני נשבע לך, רק תתני לי להסב-״ ״אל תסביר, ראיתי הכל, אין מה להוסיף״ קטעתי את דבריו בלי לחכות שיסיים את המשפט ״ואלרי.. בבקשה, אני מתחנן״ הוא הביט בי בעיניים שלו שגרמו לי לאבד את קו המחשבה ״תעזוב אותי, זה נגמר, אני מאמינה שיעבור לך מהר״ הייתי אכזרית. הייתי חייבת, אם לא הוא היה מצליח לגרום לי לחזור כמו תמיד. הוא הביט בי, פותח את פיו לומר משהו ומיד סוגר אותו. תעיפי אותו מפגרת. הוא לא שווה את הזמן שלך. הראש מנסה להתגבר על הלב. פטתית חסרת תקנה שכמוך. ״אני רק רוצה שתדעי שאני מצטער.. זה באמת לא כמו שזה נראה..״ לא הבטתי בו ״תילך״ אמרתי קצרות ״ואלרי.. בבקשה״ הראש עוד ממשיך לזעוק ׳אל תקשיבי׳ ״תילך!!״ צרחתי והפעם הבטתי בעיניו. הוא בחיים לא ראה אותי ככה. ההלם הכה בו. הוא המשיך לעמוד שם. זה או שאת תקומי ותלכי או שתישארו פה שתיכם ושוב פעם תסלחי לו. קומי ותלכי, אין מקום לסליחה. הוא עבר את הגבול. שוב ראשי זועק. הסתובבתי ופניתי ללכת. כבר היה מאוחר. הלכתי לבדי ברחוב הרטוב, זה היה חורף והמדרכה הייתה רטובה לגמרי. לא רציתי להגיע לבית וגם לא רציתי להישאר בחוץ בקור המקפיא. הלכתי עד שהגעתי לפאב קטן בקצה הרחוב, בחיים לא הגעתי לאיזור הזה, זה היה איזור מפוקפק וחשוך ברוב זמנו. נכנסתי והתיישבתי על יד הבר ״מה מישהי בגילך עושה באיזור מפוקפק שכזה בשעה כזאת״ ישב לידי בחור בסביבות גיל 19 גבוה חטוב, פניו משורטטות ויפייפיות, מה שתפס אותי בפניו היו עיניו החומות הנתונות במסגרת הריסים הצפופה, משהו שהיה מחמיא לאישה יותר מגבר, אבל עם כל החזות שלו זה נתן לו את הצד העדין שלו ״לא נראה שאתה גדול ממני בהרבה״ אמרתי לו בהיסוס ״תני לי לנחש.. מממ.. 14?״ כרגיל, לא היה אחד שחשב שאני בהרבה יותר מהגיל הזה ״17״ עניתי לא מביטה בפניו ״אין סיכוי״ הוא אמר במבט נטול הבעה, גיכחתי לעצמי ״זה בסדר אתה לא הראשון, רק שהפעם זה דיי מוציא אותך לא יפה שאתה מנסה להתחיל עם מישהי שלדעתך ניראת בת 14״ הוא לא הסמיק או נראה במבוכה אלא רק חייך ״אל תחמיאי לעצמך יותר מידי, התכוונתי להציע לך טרמפ שלא תלכי לבד לבית בשעה כזאת״ הוא ענה משועשע ״תודה בכל מקרה, לא פוגשים בנים כמוך בכל יום״ אמרתי בנימה עוקצנית ומחוייכת ״לעונג לי״ הוא חייך ולגם מהמשקה שלו ״תן לי משהו חזק״ פניתי אל הברמן ״את לא קטנה מידי?״ הוא הביט בי בחשד ״הרבה חושבים, היא לא כמו שהיא ניראת״ הוא לא הרים את מבטו אך ראיתי חיוך קטן ״אוקיי אם ככה״ הברמרן הלך להכין את המשקה ״תודה על ההצלה״ אמרתי לבחור ״אין על מה תוסיפי לחשבון המצטבר״ הוא הביט בי בחיוך רך והחזיר את פניו למשקה ״ד׳א השם שלי הוא ואלרי״ ״סטורם, נעים להכיר״ הוא הושיט את ידו ואני לחצתי את שלו ברשמיות כיאלו נסגרה כאן עסקה. המשקה הגיע ולגמתי לגימה כנראה קצת יותר מידי גדולה, הסתחררתי מעט אך משום מה הרגשתי קצת יותר טוב ״אז מה את עושה פה?״ היססתי ״חיפשתי מקום להיות בו, הבית לא רעיון חכם ובחוץ קר מידי, זה הכי קרוב, ואתה?״ ״האמת שבדיוק כמוך אבל עם הרצון לא להיות לבד״ המבט שלו הפך קודר ״אז בן כמה אתה באמת שאתה אומר לי שזה לא מקום בשבילי״ הוא הביט בי והחיוך שחזר לפניו היה חיוך מהול בעצב ומרוחק ״בקרוב 19״ הייתי קרובה ״למה היית צריכה לחפש מקום?״ כי חבר שלי בגד בי ״כי הייתי צריכה להחליף אווירה״ עניתי ״למה אתה מרגיש לבד?״ הוא חשב כמה שניות ״לא מסוג הדברים שמספרים כשאתה מדבר עם מישהו בפעם הראשונה, אבל יותר מידי בדידות״ תהיתי לעצמי האם הרגשתי בחיי בדידות כה גדולה שחיפשתי נחמה באחרים ״את בטח חושבת שאני פטתי״ הבטתי בו מובכת כיאלו הוא קרא את מחשבותיי ״בכלל לא פשוט אני לא מכירה את המצב כי אני אוהבת להיות לבד״ ״הייתי כזה עד שהבנתי מאיפה נובע הצורך להיות עם עצמי״ עירבבתי עם הקשית את המשקה שלי, לקחתי עוד לגימה ״נראה לי שאני אלך, את צריכה טרמפ בכל מקרה?״ ״לא, תודה״ חייכתי בנימוס ״היה נעים להכיר ואלרי״ ״גם לי״ חייכתי שוב והוא הסתובב ויצא מהבר. ״מה השעה?״ שאלתי את הברמן ״חמישה ל1״ השעה מאוחרת. אם אני לא אגיע עכשיו יוציאו משלחת חיפוש, אם לא הוציאו כבר ״תודה״ אמרתי ויצאתי גם אני. התחלתי ללכת לכיוון ביתי ״מה בחורה יפייפיה כמוך עושה במקום כמו זה בשעה כזאת?״ קול עבה כבס דיבר מאחורי, הסתובבתי לראות האם הוא דיבר אליי ״דיברתי אלייך מתוקה״ אישר את חששותיי, הוא היה קרוב משחשבתי ששמעתי והבל פיו היה אלכוהול כבד ״אנחנו מכירים?״ שאלתי מנסה להתחמק ״לא, אבל תמיד אפשר״ הוא ציחקק בנימה לא מוסברת. הוא היה נראה גדול כבן 25 לפחות ונראה כיאלו לא טיפח את עצמו כבר תקופה ״סליחה אבל אני ממהרת״ אמרתי וחזרתי ללכת קצת יותר מהר ״עצרי״ הוא אמר בתוקפנות ולפת את ידי, ניסיתי להשתחרר אבל אחיזתו הייתה חזקה ״אני רוצה להכיר אותך, לאן את הולכת?״ הוא הביט אל עיניי והטה את ראשו ״סליחה אדוני אבל אני חייבת לזוז״ נסיתי לשחרר את אחיזתו, אך שוב לשווא. לפתע הוא ליטף את ראשי ״אני לא יכול לתת ליפייפה כמוך ללכת״ הוא אמר ברמז לאיום ״בבקשה תעזוב אותי״ ״לא הליל-״ ״היא ביקשה שתעזוב אותה״ קול מוכר קטע את דבריו, אחיזתו החלה להשתחרר והוא התחיל לפסוע קדימה אל עבר הקול שדיבר מאחורי ״את מי אנחנו רואים פה״ הבחור אמר משועשע ומחייך ״אז שוב תדחוף את האף שלך לכל מקום ותצטער על הטיפשות שלך״ הבחור הוסיף ״ראינו מי מצטער על הטעויות שלו עד עכשיו״ הקול המוכר היה סטורם שדיבר ״אתה לא רצוי פה סטורם״ הבחור אמר ״ואלרי בואי״ סטורם אמר כשהוא מביט בבחור ״אז שוב פעם אתה חושב שאתה אחראי על הכל?״ הבחור סינן מבין שיניו בעוקצנות ״עזוב אותה היא צריכה ללכת״ סטורם הביט בי הפעם במבט של תתחילי ללכת ״היא לא״ הבחור הביט בי כעת במבט מאיים התחלתי לרוץ. לפתע משום מקום הבחור עמד מולי, נתקלתי בו ונפלתי אחורה, המכה הייתה חזקה מפני שראשי הוטח ברצפת הבטון. ראייתי הטשטשה עד שהכל נהיה שחור.