חיים על הקצה – פרק 5

פרק 5 – אני אוהבת אותך

•אביה•
"אוף ליאור," התלוננתי בפניו. "מתי הם מתכוונים להגיד לנו מה קורה איתה כבר?" שאלתי בייאוש.
ליאור פלט אנחת ייאוש מפיו וניסה לשדר רוגע. "אני בטוח שבקרוב מאוד כבר נדע מה עם אימא." השיב.
"אוף." נשפתי ברוגז מפי ושילבתי את ידיי על חזהי.
"מספיק," אמר ליאור ברוגע וניתק את אחיזתי ושם את ידו על ידי.
פלטתי אנחה מפי והסטתי את מבטי לכיוונו של ליאור. "אני באמת לא יודעת מה אני אעשה לעצמי אם יקרה לה משהו." אמרתי בכנות. "אני…"
"די!" אמר בחצי צעקה וקם ממקומו בפתאומיות. הבטתי בו בעיניים שואלות. "אני לא יכול יותר לשמוע אותך." אמר בייאוש.
"ליאור…" מלמלתי את ידיי על כתפו.
ליאור עצם את עיניו ולחץ עם כפות ידיו על עיניו. "אני לא יכול יותר ככה, אביה." מלמל. "את.. אני באמת מנסה להיות חזק בשבילך, אבל את מוציאה אותי מהשפיות."
אז הבנתי שכנראה אני לוקחת את הדברים בצורה יותר מידי קשה. המצב רוח הרע והפסימי שלי מצליח אפילו להשפיע על ליאור. ליאור הוא הבנאדם הכי שמח שאני מכירה, אף פעם הוא לא נשבר, לא משנה כמה קשה. הוא תמיד שקול עם ראש על הכתפיים, בזכותו אני שפויה. אם זה הגיע למצב שהוא נשבר, כנראה שזה נורא יותר משחשבתי.
"א_אני… אני מצטערת." פלטתי מפי בפתאומיות. "אני מבטיחה להשתדל." אמרתי. ליאור הנהן בראשו ומשך אותי לחיבוק.

"ארצות הברית!" צעקתי בהתלהבות כאשר ליאור ואני שיחקנו ארץ עיר כדי להפיג את האווירה המתוחה שנוצרה בחדר ההמתנה.
"אממ… אפריקה." אמר ליאור.
פלטתי גיחוך מפי. "אפריקה זו יבשת, דביל." צחקתי וטפחתי על שכמו.
"באמת?" שאל בפליאה. "כי אני דיי בטוח שזו ארץ."
"אז זו לא." התחכמתי. "חמש נקודות לי ואפס לך." צחקקתי בזמן שרשמתי את התוצאות על הדף החלק הלבן.
"לא!" אמר בחצי צעקה. "חמש חמש." אמר.
"איך חמש חמש?" שאלתי בפליאה.
"אפריקה זו ארץ." התעקש.
פלטתי אנחה מפי ושפשפתי את מצחי עם ידי. "אבל היא לא!"
"אני בעד שנשאל מישהו." הציע.
"יודע מה?" שאלתי. ליאור הביט בי במבט שואל. "רק בשביל לראות אותך מפסיד לי בציבור, הולכים על זה." אמרתי בעוד שעל פניי מרוח לו חיוך ממזרי. אני כל כך אוהבת להיות צודקת.
"או שאת תפסידי לי, שתגלי שאפריקה זו מדינה." אמר התגרות. "אני כבר מת לראות את זה קורה." מלמל חלושות.
נענעתי בראשי. "לא יקרה."
"אז הולכים על זה?" שאל ליאור.
"הולכים על זה." השבתי בחיוך ולחצתי את ידו.

"אני לא מאמין שטעיתי." אמר ליאור בעצבים.
"אמרתי לך שצדקתי." אמרתי בהתרגשות.
ליאור הניד בעפעפיו וכיווץ את גבותיו. "את בטוחה שלא שילמת לה בשביל שהיא תגיד את זה?" שאל ליאור.
גיחוך קל נפלט מפי. "אתה באמת חושב שיש לי כסף?" שאלתי ברטוריות.
ליאור גירד בעורפו ונענע בראשו. "אני לא מבין את זה…" הוא מלמל. "ממתי נהיית חכמה כל כך?" שאל בפליאה.
"אני תמיד הייתי חכמה." אמרתי בגאווה.
ליאור צקצק בלשונו. "אכלת מעץ הדעת, אני יודע את זה." אמר בגיחוך והפנה לעברי אצבע מאשימה.
"כן ברור." הנהנתי בראשי. "איך עלית עליי?" שאלתי בציניות.
"אני תמיד ידעתי את זה." אמר ביהירות.
בדיוק ברגע שפציתי את פי בכדי להגיב על דבריו של ליאור, הרופא יצא מחדרה של אימא כשבידו ערימת מסמכים. "מי עם מירית אוחיון?" שאל הרופא. ליאור ואני הסתכלנו אחד על השנייה.
"אנחנו!" נשמע קולה של בלה. אוח, אני כל כך שונאת את האישה הזאת.
"גם אנחנו!" הצבעתי על ליאור ועליי.
הרופא סימן לכולנו להתקרב אליו. "מה עם אימא שלי, היא תהיה בסדר?" שאלתי לחוצה. ליאור הסיט את מבטו אליי וכרך את ידיו סביב כתפיו.
"אל תדאגי." הוא מלמל אל תוך אוזניי. הנהנתי בראשי ולקחתי כמה נשימות עמוקות.
"מה… מה יש לה, דוקטור?" שאל מרון בדאגה.
גופי החל לרעוד מרוב לחץ. ליאור קלט את הלחץ ששרר בי וקירב אותי אליו לחיבוק. "יהיה בסדר." הוא לחש אל תוך אוזניי.
"תראו…" הרופא החל לדבר לאט לאט ובאדישות שהחלה לחרפן אותי. כבר הרגשתי איך הסבלנות שלי מתחילה לפקוע ממילה למילה.
"תגיד לנו מה יש לה כבר!" צעקתי.
"אביה!" ליאור מיהר להרגיע אותי. "אני לא יכולה ככה יותר." מלמלתי וקברתי את ראשי בחזהו.
יכולתי להרגיש את מבטיהם של בלה ומרון עליי. "אני מתנצל." ליאור מיהר להתנצל בשמי.
"זה בסדר." השיב הרופא.
"זה מה… מה יש לה?" שאל מרון.
התנתקתי מאחיזתו של ליאור וחזרתי להביט ברופא. "תראו…" הרופא הציץ בערימת המסמכים אשר אחז בידו. "בלילה האחרון, מירית הגיעה הנה כשהיא מחוסרת הכרה. הצוות שלנו העניק לה את הטיפול הרפואי הטוב ביותר…"
"טוב… תגיע לעניין בבקשה." קטעתי את דבריו בגסות.
"אביה, מספיק." ליאור החל לנזוף בי. נשפתי מפי ברוגז ושילבתי את ידיי על חזהי.
הרופא פלט אנחה מפיו. אני כבר ידעתי להכין את עצמי לנורא מכל. "ערכנו למירית מספר בדיקות, בסופן… בסופן הגענו לגורם איבוד ההכרה." אמר הרופא בפנים רציניות. בלעתי את רוקי והידקתי את לסתי. "מירית… מירית התייבשה. ההתעלפות נבעה מחוסר נוזלים בגוף." הסביר הרופא.
"וואו." פלטתי אנחת הקלה מפי. היא בכלל לא שתתה מהמיץ! ליאור ואני הבטנו אחד בשנייה בחיוך. "אמרתי לך שיהיה בסדר?" שאל ברטוריות.
"א_אפשר לראות אותה?" שאלתי בהתרגשות.
"מירית כרגע בחדר התאוששות, עוברת עוד כמה בדיקות אחרונת." השיב הרופא. "אבל… אבל יכולים להראות אותה." אמר בחיוך.
"אז איפה אמרת שהחדר שלה נמצא?" שאלתי בחיוך.

נכנסנו לחדרה של אימא. היא שכבה שם על מיטת הטיפולים, לבושה בכותונת לבנה של בית החולים, שיערה היה אסוף לקוקו מרושל ופנייה נראו עייפות. לידה היו מחוברים צינורות אינפוזיה. ארבעתנו נכנסנו לחדר. "מירית, מתוקה שלי!" בלה רצה לאימא. אוח, אני שואת האישה הזאת. מיד אחריה מרון שנשק לאימא קלות על השפתיים.
"אימא!" צעקתי בהתרגשות וקטעתי את הנשיקה שלה ושל מרון. התנפלתי עליה בחיבוק.
"א_אביה… מותק, לאט לאט." אמרה אימא בחיבוק ונשקה לראשי. מיד אחרי הגיע ליאור. פינתי לו מקום על המיטה.
אני לא יכולה לתאר את האושר שהיה בי, הייתי כל כך שמחה שאימא שלי חזרה. גם אם בעבר לא ידעתי איך להראות לאימא שלי שאני אוהבת אותה, מעכשיו זה כבר סיפור אחר.

הערב ירד, הגיעה השעה שצריך לחזור הביתה. נאלצנו כולנו בלית ברירה להיפרד מאימא. "להתראות, מתוקים שלי." אמרה אימא ברכות ונשקה לראשי ולראשו של ליאור. ארבעתנו יצאנו מחדרה של אימא בטור אחד אחרי השנייה כשאני האחרונה בטור. העפתי מבט אחרון לאחור, אל אימא ששכבה על המיטה וקראה ספר. חיוך קטן התלבש על שפתיי.
"אימא!" קראתי לה. אימא הרימה את מבטה מהספר בבהלה והביטה בי במבט שואל. הנהנתי בראשי בחיוך. "אני אוהבת אותך." הוצאתי מפי את שלושת המילים הכל כך פשוטות, אך הכי קשות לאמירה בקול.
"גם אני אוהבת אותך, מתוקה שלי." אמרה אימא בחיוך וגרמה לחיוך אשר היה פרוס על פניי לגדול. "ואני תמיד אוהב, לא משנה מה."