חיים על הקצה – פרק 7

פרק 7 – מסולקת, מסולקת, מסולקת

•אביה•
התהלכתי במסדרון בית הספר כששתי ידיי אוחזות בשתי כתפיות תיק הגב שלי אשר היה תלוי על כתפי. אני שוב פעם מאחרת. בפעם השלישית בחודש הזה. מאז שהתחלתי לעבוד במועדון של יוסי, השעות המאוחרות במועדון מקשות עליי לקום בבוקר. המשכתי להתהלך במסדרון בצעדים קטנים וזהירים. רק עוד קצת ואני מגיעה לכיתה בשלום. חשבתי לעצמי וחיוך קטן נפלט מפי. הנחתי את ידי על הידית של דלת הכיתה ואנחת הקלה נפלטה מפי. "הגברת, אביה בן הרוש!" לפתע נשמעה צווחה וקול מעצבן אשר צועק את שמי. היא תפסה אותי.
ידי עזבה את הידית במהירות מתוך אינסטינקט. לבי הלם מפחד. לא הייתי מוכנה לזה. "אביה בן הרוש, זו את?" נשמע קולה המרגיז של מנהלת בית הספר.
נשפתי מפי ברוגז וגלגלתי את עיניי. אוח… אני כל כך שונאת אותה. לקחתי כמה נשימות עמוקות והסתובבתי לכיוונה. "אני." אמרתי באומץ ושידלתי חיוך.
"מה את חושבת שאת עושה?" שאלה בעודה מסדרת את משקפיה על עיניה.
"מה נראה לך שאני עושה?" שאלתי בנימה מזלזלת.
"לא שמעתי." אמרה מתעלמת מדבריי. "תעני על השאלה ששאלתי!" האיצה בי.
פלטתי אנחה מפי. "מה את רוצה ממני על הבוקר?" שאלתי באדישות. "כאילו… אני לא מבינה. חסרים תלמידים בבית הספר הזה שדווקא אליי את נטפלת בכל בוקר?" שאלתי בעצבים.
המנהלת פלטה גיחוך מפיה. "את מכירה עוד מישהו שמאחר בכל יום?" שאלה בלגלוג. "כי אני לא."
צחקוק קטן נפלט מפי. "את הרי יודעת מה יקרה עכשיו," אמרתי בגיחוך. "אנחנו נתווכח, בסופו של דבר את תנזפי בי, תתני לי הרצאה חינוכית בסביבות שעה, אחרי שעה אני אכנס לכיתה ואלמד כמו ילדה טובה." סיכמתי בקצרה וחייכתי חיוך מתגרה.
"אז יש לי חדשות בשבילך, אביה." אמרה בפנים רציניות. "נמאסו עליי כל האיחורים שלך בחודש האחרון, בבית הספר הזה באים ללמוד. עד שלא תפנימי את זה, אין לך מה לחפש בבית הספר שלי." אמרה בנוקשות.
פערתי את פי. "את… את מעיפה אותי מבית הספר?" שאלתי בתדהמה.
היא נענעה בראשה. "בוודאי שלא." אמרה בחיוך. נאנחתי בהקלה. "אני מסלקת אותך מבית הספר." השיבה.
"מה?!" שאלתי המומה.
"את מסולקת מבית הספר, אביה." אמרה בפשטות. "הקרקס נגמר." קבעה. "אני לא אסבול בבית הספר שלי איחורים כאלה, בית הספר שלי הוא לא מועדון, הוא מוסד לימודים מכובד." הדגישה. "רק תלמידים מצטיינים נבחרים ללמוד בו." אמרה ביהירות.
המנהלת הזאת… כבר מהיום הראשון אני והיא לא הסתדרנו. היא בכלל לא רצתה לקבל אותי לבית הספר המטומטם שלה, אבל אימא עשתה מאמצים רבים בשביל להכניס אותי לבית הספר הזה.
"את לא יכולה לסלק אותי מבית הספר סתם ככה." התלוננתי בפנייה.
"אני יכולה בעוד איך." השיבה בקולה הצווחני. "את מסולקת, מסולקת, מסולקת!" אמרה וחלפה על פניי.

יצאתי מבית הספר בשעה דיי מוקדמת יחסית. זאת אומרת… אני תמיד חוזרת הביתה בשעות מוקדמות, אבל הפעם אני מודה ששברתי שיא גינס. הייתי בבית הספר בסך הכל חמש דקות על השעון. "בחיי… איזה יום מבוזבז." מלמלתי לעצמי בזמן שפסעתי לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה ביותר וחיכיתי לאוטובוס חזרה הביתה.
זמן ההמתנה היה ארוך מהרגיל, פתחתי את התיק שלי וחיפשתי את קופסת הסיגריות שלי. עם המזל שלי, שכחתי אותה בבית. גם את האוזניות שכחתי בבית. "יופי, אביה… כל הכבוד." מלמלתי לעצמי.
התיישבתי על הספסל אשר היה ממוקם בתחנת האוטובוס. כבר כל כך רציתי להיות בבית, להניח את ראשי על הכר, להתכסות בשמיכת הפוך הרכה ולשקוע בשינה.
ייצבתי את מבטי על הכביש הסואן. הבטתי במכוניות העוברות ושבות. באנשים אשר הולכים בצידי המדרכה.
לפתע עברה מכונית כחולה מרשימה. מתוך המכונית בקעה מוזיקה חזקה שמשכה את תשומת ליבי. המכונית נסעה במהירות נמוכה ביחס לשאר המכוניות האחרות אשר דהרו על הכביש. עקבתי עם עיניי אחריי המכונית. המכונית עצרה בפתאומיות לידי בצידי הכביש. כיווצתי את גבותיי בחשדנות. צפצוף בקע מתוך מכונית הפאר הכחולה. לפתע חלון הנהג נפתח. הסטתי את מבטי אל הנהג. קשה היה להתעלם מעיניו הירוקות הגדולות והבורקות ושיערו הפרוע. חיוך קטן התלבש על שפתיי. סתם ככה בלי סיבה מיוחדת. קמתי ממקומי ופסעתי אל עבר המכונית הכחולה.
התייצבתי מול המכונית. הנער אשר ישב במכונית הביט בי בחיוך שובב. "בלונדי, אנחנו חייבים להפסיק להיפגש ככה." אמר בגיחוך. "בכל זאת… פעם שלישית גלידה." אמר בהתגרות.
לרגע חשתי בלבול. העיניים שלו… החיוך… אני מכירה אותו!
נזכרתי מאיפה אני מכירה אותו! מהמועדון!
פלטתי אנחה מפי. "עוד פעם אתה?" השבתי באותה נימה.
"עוד פעם את?" שאל בלגלוג.
גלגלתי את עיניי בשעמום. "תגיד… אתה רודף אותי או משהו כזה?" שאלתי בציניות.
"ראית מה זה?" שאל בעודו מצחקק. "נפלאות הבורא." אמר והרים את מבטו אל השמיים. "זה פשוט גורל."
"גורל… כן בטח." חזרתי על דבריו בזלזול.
"טוב… את תמשיכי לעמוד בחוץ ולשחק אותה קשה להשגה עוד הרבה?" שאל בגיחוך.
"אני לא משחקת אותו קשה להשגה." אמרתי בעצבים. "אני באמת כזאת!"
"נעע… זה מה שכולן אומרות בהתחלה." אמר באדישות. האדישות שלו כל כך חרפנה אותי היא גרמה לי עצבים בכל הגוף. אני כל כך שונאת שאדישים אליי.
"נו… אל תעמדי ככה סתם. כנסי לאוטו!" אמר וסימן לי להיכנס אל תוך המכונית.
כיווצתי את גבותיי ופערתי את פי. "אתה מזמין הרבה בנות שאתה לא מכיר לנסיעה בעיר?" שאלתי בהרמת גבה. הוא הניד בראשו וחיוך נפלט מפיו. החיוך שלו… הוא כזה אלוהי!
"יפה… מסתבר שאת גם מצחיקה." אמר בהתרשמות. "עיר-מכיר. אחלה חרוז."
אנחה נפלטה מפי ואיתה גם צחקוק קטן. "בחיי… אתה דביל." מלמלתי וגלגלתי את עיניי בזלזול.
"ואת סתם משחקת אותה קשה להשגה." השיב באותה נימה.
גיחוך קטן נפלט מפי. "תגיד, מה אתה רוצה ממני?" שאלתי לבסוף.
"שתפסיקי להיות קשה." השיב והניף את ידיו לצדדים.
"מה לעשות?" התחכמתי. "כזאת אני." משכתי בכתפי בשובבות וחייכתי לעברו חיוך מתגרה.
הוא כתגובה צקצק בלשונו והניף את ידו כביטול. "אני מכיר בנות כמוך, מבחוץ אתן קשות כמו אבן, אבל מבפנים… מבפנים אתן רכות כמו חמאה."
"שמע, אין לי מושג עם איזה סוג בנות אתה מסתובב, זה גם לא כל כך אכפת לי האמת. אבל אני לא אחת מהמקרים שלך." השבתי בעצבים.
"אוקיי. אם את אומרת." הוא משך בכתפיו בשובבות וחייך חיוך קטן. נשכתי את שפתיי התחתונה. אוח… הגומה שלו… חולשה.
"אז מה את אומרת, רוצה לבוא לסיבוב?" שאל וחייך לעברי חיוך מתגרה.
"לא מעוניינת." סירבתי ושילבתי את ידיי על חזהי.
"אויש, אני יודע שאת רוצה." אמר בהתגרות. "חוץ מזה חשבתי שסיכמנו שמפסיקים עם המשחק הלא מוצלח של הקשה להשגה."
"אתה סיכמת, לא אני." השבתי באותו מטבע.
"אז את מודה שאת לא באמת כזאת?" שאל בהרמת גבה ועל שפתיו שיחק חיוך מתגרה.
"לא!" עניתי בעצבים. "אוף, אתה מעצבן." נחרתי בבוז.
"תפסיקי." אמר בביטול. "אני יודעת שאת רוצה לעלות." אמר. וואו אם היית יודע כמה אני מתה לנסוע איתך במכונית פאר הכחולה, רק אני ואתה. כל כך רוצה!
"את עולה או מה?" שאל.

***
"נו באמת, אביה!" סול נחרה בבוז.
"די, אמרתי שלא מדברים על זה ודי!" השבתי בעצבים.
"אני באמת לא מבינה אותך," אמרה בתדהמה. "למה תמיד את חייבת להרוס הכל?" שאלה בייאוש.
"אם את כל כך רוצה אותו, תצאי איתו בעצמך!" זרקתי לאוויר.
סול פלטה אנחת ייאוש מפיה והביטה בי במבט מרחם. "תפסיקי להיות קשה, תפסיקי לפחד… פעם אחת בחיים שלך תתני לעצמך להיפתח, תחיי את החיים, תעזי!" האיצה בי.
***

נזכרתי בוויכוח ישן של סול ושלי. תמיד לצד סול הצטיירתי בתור ילדה פחדנית, חסרת בטחון. אולי היא צודקת אחרי הכל? אולי פעם אחת בחיים שלי אני צריכה לתת לעצמי לזרום בלי לחשוב יותר מידי מה יקרה אחר כך? אבל אם זו טעות?
"אז מה את אומרת?" הנער העיר אותי ממחשבות. "את עולה?" שאל בשנית.
"אממ…" מלמלתי והתחלתי לנוע בחוסר נוחות.
"אל תדאגי, אני לא מתכוון לחטוף אותך או משהו כזה." אמר בגיחוך וגרם לי לפלוט צחקוק קטן מפי.
הנהנתי בראשי בחיוך. "בסדר, נודניק." אמרתי בכניעה. הוא צחקק והורה לי להיכנס אל תוך המכונית.
הרי בכל זאת… חיים פעם אחת, לא?! מי יודע מה יקרה בעתיד?