חיים פשוטים-פרק 1

פרק 1
טראמ טראמממ…השעון המעורר עורר אותי משנתי.פתחתי את עיני וסגרתי אותם בחזרה.טראמ טראמממ…השעון המשיך לקפץ על השידה הצמודה למיטתי.גיששתי אחרי השעון בידי ולחצתי עליו בחוזקה.שקט.שש בבוקר,יום שלישי.קמתי ממיטתי בעצלתיים ושפשפתי את עיניי הרדומות למחצה.
גווני הירוק והלבן של חדרי נראו קודרים לאורו החיוור של הבוקר שהסתנן מבעד לווילונות הבהירים והארוכים שנשקו לדשא הסינטטי הפרוש על כל רצפת החדר.חדרי היה נראה כאילו חבורת נערות מתבגרות העבירה בו את זמנן; על כל השולחן כתיבה הארוך היו מפוזרים דפי סרטוט,צבעי שמן וכלי כתיבה.שמי "קטרינה טרנר" הסתובב על מסך מחשב הנייד והתפוח הנגוס בגבו היבהב.על הדשא הסינטטי באמצע החדר הייתה מונחת הגיטרה שלי ומסביבה ים של דפי אקורדים.הארונות מתחת לLCD היו פתוחים ונשפכו מהם ערימות משחקי וידאו ותקליטי DVD .שלטי Wii ופליסטשיין פוזרו על הכורסאות טלוויזיה. המגזינים מסביב לפופים הראו רמז קל לכך שפעם נחו בערימה מסודרת.על השולחן קפה נמצאה כוס שבתחתיה שאריות נס קפה ומסביבה קלפים ועטיפות של חטיפי אנרגיה.המערכת סטריאו שתפסה פינה שלמה בחדרי הייתה דלוקה ועוצמת הקול שלה הראתה 0%,האייפוד שלי מחובר אליה ועטיפות דיסקים ישנות היו זרוקות בסמוך לה.ניסיתי לדמיין את פניה של טרינה כאשר תראה את החדר במצב הזה.אני אבקש את סליחתה כאשר אחזור מהלימודים חשבתי לעצמי ,תגובתה של טרינה בטח תהיה בסגנון של: זה חמוד מצידך אבל זאת העבודה שלי.
כל פריט מבולגן בחדר העלה בי זיכרונות מאתמול.כל הכיתה שלי יצאה לטיול בסן פרנסיסקו למשך יומיים.לדאבוני הייתי צריכה להישאר בבית הודות למסיבה שאבא שלי ערך ביום ראשון בערב לצוות שפעל למען הסרט החדש שעתיד להוציא האולפן שאבי מנהל בו, בעוד שבועיים.הורי הם האנשים שאני הכי מעריכה ואוהבת בעולם,אבל למה הייתי צריכה להיות נוכחת במסיבה הזו?!ועוד על חשבון טיול שכבתי…שום הורה לא הביא את ילדיו.אחותי ואחי נרדמו לאחר חצי שעה.אני הייתי צריכה לשבת,לחייך עם שמלה יפה ולהקשיב לנשים שניסו לשדך לי את כל לוס אנג'לס.אתמול הייתי צריכה להשתעמם כי חברי לשכבה היו עדיין בטיול והחבר הכי טוב שלי בראד חזר אתמול לפנות בוקר אחרי חודש של סיבוב הופעות.כמו שהכרתי את בראד הוא כל אותו היום היה במצב מאוזן.בראד…נזכרתי לפני שנתיים כשנפגשנו הוא היה בן שבע-עשרה ואני בת שלוש-עשרה…
"סליחה,את מהאזור?" קול לא מזוהה אמר מאחורי.
"כן" אמרתי תוך שאני מסתובבת לראות מי הוא הדובר.ראיתי נער כבן שבע-עשרה יפייפה.עורו חלק ושזוף, רעמת השיער הבהיר תאמה בדיוק לעיני הדבש שלו.הוא חייך חיוך גדול שחשף שורת שיניים צחורות ומסודרות.
"את יודעת איפה אפשר ליהנות מפיצה טובה?"הוא שאל והביט בי,מה שגרם לרטט בליבי.הסתכלתי בו שנייה לפני שעניתי.
"כן,לך ישר ובפניה השנייה תפנה שאלה תמשיך קצת ישר וכבר תראה שלט גדול 'קינג פיצה'…הפיצרייה הכי טובה בלוס אנג'לס" חייכתי חיוך קטן ונבוך.
"תודה" הוא נופף בידו.
"חדש?"
"כן"
"מאיפה?"
"ניו יורק"
"לבד?"
"לבד" הוא אישר וחייך חיוך ממזרי.
"למטרת?"אמרתי ושילבתי את ידי.הוא פתח את פיו אבל עצרתי אותו."עזוב…חקרתי יותר מדי" הוא צחק.
"זה בסדר,אני כאן כדי להקליט אלבום" הוא הוריד את ראשו במבוכה קלה "שלחו אותי מג' וליארד"
"אתה לא רציני!"פתחתי את עיני בהפתעה "זה לא קולג'?!" שאלתי באי הבנה.
"זה מסלול חדש שנפתח לפני מספר שנים שמציע לימודי מוסיקה מגיל 16"
"ואתה לומד שם רק שנה וכבר שלחו אותך להוציא אלבום?"
"כן…הענייניים התקדמו יפה" הוא חייך בביישנות.ידעתי שהוא יותר טוב ממה שהוא מסוגל להודות.
"טוב,שיהיה בהצלחה" אמרתי לו ופניתי לאחור.
"רגע" הוא עצר אותי.הסתובבתי בחזרה אליו."איך קוראים לך?"
"קטרינה.קטרינה טרנר." השבתי "לך?"
"בראד צ'ארצ'י" הוא הושיט את ידו ולחצתי אותה.חמימות ממכרת עברה בידי."נעים להכיר"
"איפה אתה גר בדיוק?"שאלתי בהתעניינות.
"בפרל, הפרויקט החדש שסיימו לא מזמן בווברלי הילס"
"אני גרה בשכונה ממול" חייכתי והוא גם."תגיד לי מתי נזכה לראות את הפרצוף שלך בחנויות דיסקים…"
"ואיך אני משיג אותך שזה קורה?"הוא הרים גבה,פתח את עיניו ועיקם את פיו לצד.הפרצוף הזה הצחיק אותי אז צחקתי.
"בפלאפון, אבל קודם תעשה את הפרצוף הזה שוב" ניסתי לחקות אותו אבל כנראה שרק עיוותתי את הפרצוף שלי.עכשיו היה תורו של בראד לצחוק.
"את לאט לאט תקלטי את זה…רק להרים גבה לקח לי שנה!!"הוא חייך כאילו הוא המורה שלי.הוא עשה את הפרצוף שוב ועכשיו שנינו צחקנו.הבאתי לי את המספר שלי והוא הביא לי את שלו.נפרדנו לשלום והלכנו.עצרתי,הסתובבתי וצפיתי על דמותו החטובה של בראד נעלמת בין הבתים של ווברלי הילס.חיוך אדיוטי נפרס על פני.

כל כך התגעגעתי אליו ,עכשיו שאנחנו חברים הכי טובים כבר שנתיים.לא ראיתי אותו כבר חודש בגלל הסיבוב הופעות שלו.נזכרתי איך הוא סיפר לי שנה שעברה שהסינגל שהוא הוציא,נמצא במקום השלישי במצעד של הבילבארד ושהוא השיג לי כרטיסי V.I.P לג'ינגל בל שבו הוא הולך להופיע.איך חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני גאה בו.ניסיתי להיזכר אם הרגשתי משהו בחיבוק הזה באותו הזמן…
ספרתי את הימים לסיום המסע הופעות,כל כך רציתי לראות אותו כבר.דיברנו קצת בפלאפון אבל קצת…שלוש פעמים דיברנו בסקייפ למשך שתי דקות.אני לא שופטת אותו,הוא בטח היה עמוס.
פתחתי את הווילון מאחורי מיטתי וחשפתי חדר ארונות מסודר להבדיל מהחדר שלי.נכנסתי למקלחת וצחצחתי שיניים,שטפתי פנים ויצאתי לחדר ארונות כדי להתלבש.לבשתי חולצת טריקו רופפת,מכנסים אווריריות ונעלי ספורט.
ניתקתי את האייפוד מהמערכת וחיברתי אליו את האוזניות."תליתי" את האוזניות על עורפי ויצאתי מן החדר.המדרגות היו חשוכות.ירדתי לקומה השנייה.שקט.כולם ישנים.גם בקומה הראשונה היה שקט.עוד רבע שעה ידעתי שמרתה תתעורר ותכין את ארוחת הבוקר.נכנסתי למטבח עקפתי את אי השיש ונעמדתי מול מכונת הקפה.אצבעי ריחפה מעל כפתור האספרסו אבל שינתה את מסלולה לעבר כפתור הקפוצ'ינו.צפיתי בנוזל החום זורם לתוך כוסי.המשכתי לבהות בכוס גם לאחר שהתמלאה.האישה על הכוס הקלקר תיהיה מושלמת לציור בפחם,חשבתי לעצמי.
שתיתי את הקפוצ'ינו באיטיות מתענגת על כל רגע ורגע של הרוגע והשקט…