חכי לי למעלה, תכף נתאחד

חכי לי למעלה, תכף נתאחד..
======================
"3 ימים בלי לראות אותך, איך אני אשרוד אהובה שלי?" אמרתי לך בקול צוחק ומאושר.
בדיוק נכנסת עם החברות שלך למקווה, לטהר את הנשמה המלאכית שלך, 3 ימים לפני החתונה שלנו. החברות חיכו לך בחוץ, אמא שלך ערכה את האולם למסיבת רווקות מהסרטים, ואני דיברתי איתך שנייה לפני כדי לפרוק געגוע..
"ביי מאמי, אני אוהב אותך.." אמרתי לך בקול מלא צימאון אלייך.
"מאמי תגיד לחברות שלך, מהיום אשתך" אמרת לי ויכולתי להרגיש את הקריצה שלך דרך הטלפון, התמלאתי שמחה ואושר והמשכתי לנסוע הביתה במהירות למדוד שוב את החליפה מהתרגשות. מעולם לא הייתה לנו שיחה חיובית כזאת, שיחה מלאה באהבה ופירגון, געגוע עז ותשוקה אינסופית, ניתקנו והרגשתי שהלב יוצא לשביתה של 3 ימים מלאים..
הגעתי הביתה ומדדתי את החליפה, נראיתי ממש טוב בה. כל כך טוב שהייתי חייב לנסוע להורים כדי להשוויץ.
קצת לפני הכניסה לשכונה שלהם, קיבלתי שיחת טלפון, בקו השני הייתה הרדוף החברה הטובה שלך, "הייתה תאונה! איפה אתה?!", הרדוף החלה לצעוק והקול הרועד שלה גרם לי לעצור את הרכב בצד. "איפה יעל?" צעקתי לתוך הטלפון, "היא בסדר?"
בקול בוכה היא המשיכה, "הכל דם, השמלה והמושבים, החלונות.. יש פה אמבולנסים ומשטרה! הכל… הכל דם.. תבוא לפה! איפה אתה?!" היא צעקה בפאניקה חסרת מעצורים..
"איפה יעל?" שאלתי אותה שוב, "היא לידך? תני לי אותה לקו מיד!"
"יעל במצב קשה, היא פה.. בתוך שלולית של דם, אוטו נכנס בנו, הוא פגע בדיוק במושב שלה.. היא לא מדברת, תבוא לפה.."
סובבתי את הרכב וטסתי אלייך, שמתי זין על החוק, עברתי באדום ולא עצרתי לרגע. הגעתי לזירת התאונה שהייתה מגודרת בסרט לבן, השוטרים ניסו למנוע ממני לעבור אלייך, ניסו להבין מי זה המשוגע עם חליפת החתן שנכנס לתוך זירת תאונה..
היית שכובה על הרצפה, בתוך שלולית ענקית של דם ורסיסי זכוכית פזורים בכל עבר..
התכופפתי אלייך וחיבקתי חזק את ראשך. "לא! בבקשה לא! אל תלכי לי, את אשתי מהיום, זוכרת?! אל תעזבי אותי עכשיו! אני אוהב אותך יעל! אני מתחנן, אל תעזבי אותי!" לא ענית לי, לא זזת ולא הגבת. הפרמדיקים אמרו שכל ניסינות ההחייאה לא עזרו, שאיבדנו אותך.
כמו בסרט, לא שמעתי כלום.. אנשים התרוצצו מצד לצד, אזעקות וסירנות נשמעו בקול חזק.. ואני רק אחזתי אותך, הדם מראשך מילא את החליפה שיועדה לעוד 3 ימים.. אחזתי בך חזק עד שנאלצו לפנות אותך, סירבתי לשחרר את ידך.
נסעתי הביתה בעיניים מלאות בכי, מתפלל שהוישרים ינגבו את הדמעות ביחד עם טיפות הגשם..
הגעתי הביתה, השמלה הלבנה שלך נשארה תלויה על הקולב שקנינו יחד באיקאה. הבטתי בה, הורדתי אותה מן הקולב והשכבתי אותה על המיטה, ממש במקום השינה הקבוע שלך, במקומה תליתי את החליפה המגואלת בדם, כפי שהיא. זיכרון לנצח נצחים.
כיסיתי את השמלה בשמיכת פוך, נשכבת לידה ובכיתי, בכיתי עד שנרדמתי.. עד שנשמתי נחנקה ולא נותרה לה ברירה אלא לברוח אל תוך שינה..
למחרת, הגעתי אל קברך עם החליפה שלי.. נשבעתי שביחד איתך, אני קובר גם אותה..
"אני לא אלבש עוד מימיי חליפת חתן, אלוהים לקח לי אותך, אלוהים לקח לי הכל!". הגשם פיזר את האנשים שבאו לחלוק לך כבוד אחרון, רק אני והרדוף נשארנו, עד שגם היא עזבה ונשארתי לבד. "אני מחכה לך אהובה שלי, אני לא אדע שום אישה עד שאלוהים יחליט לחבר בינינו שוב.. אני יודע שאת תחכי לי.. אני יודע שאת שומרת עליי. אני מבטיח לשמור על השמלה שלך אהובה שלי, הרי היא הדבר האחרון שנשאר לי ממך.."
3 ימים בלי לראות אותך עאלק.. 3 שנים כבר עברו להם, וכל יום אני מגיע אל קברך אהובה שלי, מכסה אותו בשמלה הלבנה ומנסה לדמיין לעצמי כמה יפה יכולת להיראות בתוכה..
אני אוהב אותך, לתמיד. חכי לי אהובה שלי, תכף נתאחד..