חלומות אסורים פרק 2

פרק 2 אווה
עיניי נעצמות כשאני רוכנת כלפיו. אני מרגישה את שפתיו מרפרפות של שפתי, מתוקות ועדינות, אני מרגישה כאילו כל הגוף שלי מלא בזרמים חשמליים.
כשראשינו נפרדים, ואני מסתכלת בעיניו, הן כה עמוקות, כה יפות… שאני מרגישה שאבלע בתוכן לנצח.
—————-
צלצול השעון מעיר אותי. אני מתמתחת באטיות ופותחת את עיניי. כל השבוע חיכיתי ליום הזה, להגיע סופסוף לפנימייה, אבל עכשיו אין לי כוח ואני פשוט רוצה לחזור לישון. אני מחייכת בעודי נאחז בשרידי החלום, במראה הנער הגבוה והיפה ואני מרגישה פתאום ריקנות ממלאת את חזי, וגעגוע עז לנער המסתורי שלי.
אני מתארגנת מהר ורצה לאכול ארוחת בוקר. אני אוכלת מעט ולוקחת את המזוודות לאוטו. אמא ואבא עוזרים לי לדחוף את כל המזוודות ואנחנו מתחילים לנסוע. כל הדרך אני מסתכלת החוצה ומחכה כבר לראות את הפנימייה שבה אני אבלה את השנה הקרובה.
כשאנחנו מגיעים, אני לוקחת את המזוודות ונפרדת מאמא ואבא, וכשאני עוברת בשער הגדול אני נפעמת. אני מסתכלת על המבנים הישנים, על קשתות האבן הגדולות שמשתרעות לכל אורך המעונות ועל העצים הרבים והדשא הירוק שנמצאים במרכז. אני נכנסת לבניין הראשי והולכת להרשם אצל המזכירה. היא מפנה אותי לחדר שלי ואני ממהרת לסדר את החפצים. אחרי שאני מרגישה בבית עם מחברת הציורים שלי על השולחן, אני חוזרת אל האולם הראשי. לפי מה שרשום בתכניה, עכשיו מתחילה הצגת התלמידים. המנהלת, קוראת בשמות התלמידים החדשים. "אלזה גליקסמן, בת 17. היא תצטרף לכיתה יא 3" היא אומרת בקול צלול, נערה ביישנית חוצה את הבמה ומחייכת לתלמידים. מיד אחרי זה קוראים בשמי, "אווה דוקיין, בת 17 מצטרפת לכיתה יא 3" היא קוראת ומחייכת לעברי, אני עולה על הבמה. אני מביטה בפני התלמידים בחיוך. אני עוברת את הבמה וכמעט יורדת ממנה עד שפרצוף אחד תופס את מבטי. לא יכול להיות. הוא לא אמיתי, אבל הוא עומד שם ובוהה בי כאילו הוא ראה רוח רפאים. מי שחלמתי עליו.