ivroy
השקעתי, אני כבר יודעת לאן הסיפור יוביל ויש לי מסלול שלם... אשמח לתגובות, אל תאכזבו:) אם מגיבים, אז תגובה ראויה!

חלומות שנפצתי (פרק 1)

ivroy 29/01/2015 973 צפיות 16 תגובות
השקעתי, אני כבר יודעת לאן הסיפור יוביל ויש לי מסלול שלם... אשמח לתגובות, אל תאכזבו:) אם מגיבים, אז תגובה ראויה!

היא העבירה את ידה על מיתרי הגיטרה. אצבעותיה לטפו את המיתרים הדקים, בזמן שעיניה הכחולות הבהירות סרקו את החדר בדריכות, ופניה החיוורות לבשו מבט מבוהל. היא הביטה אל השעון. השעה הייתה שמונה בערב. בקרוב יגיע אביה. היא הסיטה את מבטה לעבר החלון, ממנו נשקף נוף של בניינים ועשן ומיליוני אנשים שחולפים ברחוב. עיניה נעצרו על זוג הורים שהלכו ברחוב ביחד עם שני הילדים שלהם, בן ובת. למרות המרחק ביניהם ולמרות שהיא לא הכירה את המשפחה, היא יכלה לראות שזוג ההורים לא מסתדרים ביניהם וששני הילדים נראים דרוכים ועצובים, כמוה. האב נראה מרוחק מן האם, והילדים לבשו מבטים אדישים וקפואים. היא שמה לב שבעיניה עומדות דמעות, ושאחת כבר התגלשה במורד פניה. היא מהרה למחות את הדמעות ושבה להסתכל על המשפחה, אבל המשפחה כבר התרחקה ולא נראתה עוד. היא הפנתה את תשומת לבה אל משפחה אחרת, בעלת ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן, וזוג הורים. אחת הילדות, הקטנה מביניהן, ישבה על כתפיה של האם, ואחת אחרת, שנראתה בערך בת שבע, אחזה בידה של אמה. הבן קפץ מאחורה ונראה בן חמש בערך, והילדה הגדולה ביותר, שנראתה בת שתיים עשרה, דברה עם אביה ולבשה חיוך מרומם. עכשיו איב בכתה באמת. הדמעות ירדו במורד פניה, והיא הניחה להם לזלוג. לפתע היא שמעה דלת נפתחת וצעדים רמים מלמטה. היא מהרה לנגב את דמעותיה, ולהסיט את מבטה מין החלון. היא חכתה שאביה יעלה למעלה ואותו הסיוט יתחיל שוב. איב שמעה את אביה עולה במדרגות. היא נשמה עמוק ועצמה את עיניה בפחד. היא ידעה מה הולך לקרות והיא הייתה רגילה לזה. דלת חדרה נפתחה ברעש, ולחדר נכנס רוברט בייקר, אביה של איב. הוא נגש בגסות אל בתו ורקע ברגלו בכעס רב.
"עלובה! חסרת תועלת! זבל! משרתת! מקור לבושה! זה מה שאת! חלשה ופחדנית! את תגדלי ותהיי מקור לבושה, כמו שאת עכשיו, וקבצנית ברחובות! את חסרת ידע ומקור לצרות ולבושה! לא עוזרת לאביך, לא מעודדת אותו כשהוא מפסיד במשחקים בבר! רק בוכה כל היום! תכף תלמדי לקח!" רוברט שאג בכעס. איב אף פעם לא הבינה למה הוא כל כך כועס תמיד, אבל היא תמיד שתקה. כשהייתה בת ארבע עשרה, היא שאלה את אביה למה הוא מכה אותה וצועק עליה סתם, והוא הכה אותה יותר – ומאז היא כבר לא שואלת למה. רוברט הניח את המכה הראשונה על גבה של איב, והיא צווחה צווחה קטנה בכאב. הוא הנחית את המכות ההבאות, מלובות בצעקות ובכעס. המכות כאבו, אבל יותר מכל כאבו לאיב הצעקות. כאב לה בלב. מכות על הגוף אומנם מחלימות מתישהו, אבל מכות ושריטות שנוצרות בפנים, בתוך הלב – לפעמים אי אפשר לתקן. היא לא ניסתה להיחלץ, היא לא ניסתה להתנגד. היא כבר למדה את המשחק. היא הרימה את ראשה אל אביה, ועיניה הכחולות נחרדו למראה אביה. הוא נראה כמו רוח רפאים, מאיימת ושואגת. רק שהרוח הייתה אמיתית, והרוח הייתה גם מי שהיה אמור לטפל בה ולאהוב אותה תמיד. עיניה הכחולות של איב נצצו ונראו כמו לפידים בוערים. לרגע נרתע אביה, אבל אז חזר להכות אותה ולצעוק מילות גנאי. המילים התפשטו בחדר, חודרות אט אט לליבה של איב. המכות נחתו על גופה, חודרות אט אט אל עורה. והחיוך המרוצה של אביה, החיוך הרשע והקר, חדר אט אט אל עיניה, שנסגרו בבהלה. לבסוף הוא עזב אותה. הוא חייך והלך משם, בעוד היא עושה את דרכה לעבר השירותים כדי לקחת תחבושות ופלסטרים.
היא ישבה על האסלה, מנקה בעזרת מגבונים את הפצעים המדממים. חבורות כחולות עתרו את ידיה, ורגליה נעשו חלשות. בעיניה בצבצו דמעות, אבל היא לא נכנעה. היא נכנסה למקלחת, מנסה לשכוח את מה שהיה. היא לטפה בשקט את פניה הפצועות ומצצה את הפצעים המדממים. הפעם לא היו לה הרבה חבורות ומכות, אבל הלב כאב יותר מתמיד. היום היא קבלה מאה במבחן, פעם ראשונה. היום היא השלימה עם לורן אחרי ריב גדול ביניהן. היום היא הייתה אמורה להיות מאושרת. אבל, כמו תמיד, אין כזה דבר "יום טוב" בחייה של איב בייקר…

"איב," איב שמעה לחישה מעבר לדלת חדרה. היא זיהתה את הקול, אבל לא מהרה לענות. היא שתקה, מחכה שהקול ישמע שוב.
"איב? את שם? את בסדר?" נשמע שוב הקול. "אני בסדר," ענתה איב בקול רועד לאחותה.
"תפתחי לי, בבקשה," הולי התחננה בקול צרוד. "אני רוצה לדבר איתך!"
איב לא ענתה, אבל פתחה את הדלת. הולי נכנסה לחדר וחבקה את אחותה. היא העבירה את ידה על שערה של איב, ואיב חבקה אותה. צמרמורת עברה בה.
"הוא חזר לפני שעה, מרוגז ומפחיד. הוא נכנס לחדר, ושוב, חוויתי את אותו הסיוט שוב. הכול בגללו," איב לחשה לאחותה, מספרת לה מה קרה לפני שעה – למרות שהמידע לא היה חדש להולי. שתיהן כבר היו רגילות, אבל נרתעו מזה כל פעם מחדש.
"איפה אמא?" שאלה איב את אחותה התאומה והנפש היחידה בבית שבאמת דואגת לה ואוהבת אותה.
"למטה, מחפשת אוכל בפחי אשפה. אבא אמר לה למצוא לנו שאריות לארוחת הערב," ענתה הולי.
"מה הוא יאכל?" שאלה איב, למרות שהיא לא ממש רצתה לדעת את התשובה.
"הוא ישתה בבר ויאכל באיזו מסעדה. הוא אמר לאמא להכין לו מרק ועוף, אבל כמובן שהוא לא באמת יאכל את זה. אח, כמה רוע מסתתר בבן-אדם אחד." מלמלה הולי. איב הרימה את ראשה כתגובה, ועזבה את הולי. הולי נענעה בראשה, חייכה חיוך מריר והלכה לה.
"נתראה בארוחת הערב! אם בכלל אפשר לקרוא לזה ככה…" צעקה איב מין החדר, אבל הולי כבר לא שמעה אותה. היא הייתה עסוקה בלסדר את הבית לכבוד אביה, אם בכלל אפשר לקרוא לו אבא…


תגובות (16)

אוייי לללאאאאא זה ממזזעעזזעעעעע
הדבר היחידי שאני מוצאת לנכון להעיר עליו זה הפיסקה הראשונה. התיאור של כל המדפחה הייתי מסכמת בשני משפטים אני מבינה מה ניסית לעשות אבל הגזמת וזה משעמם לקרןא את זה כי זה סתם תיאור בגודל של בית.
מה שכתבת הרגיש אמין והיה לי קשה לקרוא. רק הפיסקה האחרונה הרגישה לי מעט off לסיטואציה

29/01/2015 10:37

האכלת בכפית, יותר מדי.
זה היה כמעט לא ריאלי כמות ההאכלה בכפית כזו, והסיטואציה לא הרגישה אמיתית, לפחות לא בשבילי. ואפשר לומר שאני מכירה את הסיטואציה הזו באיזה מקום הרבה פחות מוקצן.
אם את לא מבינה מה זה להאכיל בכפית(כי לא תמיד מבינים)אז למשל:"כמה רוע מסתרר בבן אדם אחד". את אומרת את זה בצורה מאוד ברורה ולא נותנת לי לחוש את זה לבד, את ברוב הסיפור פשוט לא נותנת מרחב להרגיש את הרגש שגואה בך, בגלל שאת "מאכילה בכפית".
גם הפסקה האחרונה…לא כך כך אמין.
אבל אהבתי את השם, הוא נשמע טוב כל כך…אני אקרא גם את הפרק השני ואשמח אם תקחי מה שאני אומרת לתשומת לבך.

29/01/2015 19:31

אוליב – קצת התבלבלתי מהתגובה שלך. זה היה אמור להיות בצחוק? הפסקה הראשונה? כי גם אם כן, ברגע הראשון שקראתי את זה קצת נעלבתי…
בבקשה תגידי שזה היה בצחוק. כי זה לא מרגיש ככה.
אנדריאנה – תודה, אני אקח את דבריך לתשומת לבי.

29/01/2015 23:27

    אני חושבת שהיא התכוונה לזה שהסיטואציה מזעזעת, לא הסיפור.

    29/01/2015 23:29

שיניתי קצת את הקטע עם האבא בפרק השני, אשמח לביקורת חוזרת.
בקרוב עוד פרק.

29/01/2015 23:36

ivroy נשמה שלי, זה סיפור שאני מזדה איתו יותר מידי הרבה יותר מידי, ואת כותבת אותו כל כך אמיתי שהברזייה בעיניים שלי מתחילה לטפטפף בלי שליטה, אני לא רוצה לפכות עכשיו אני לא רוצה לתת לזכרונות לתקוף אותי עכשיו, בלילה שאני ארגיש מוכנה נפשית אני אקרא את הסיפור עד הסוף ובתשומת לב, אשתדל לתת לך בקורת וקרדיט, אבל אני מקווה להצליח להיות חזקה ולא לפכות, הנושא הזה פשוט תמיד אבל תמיד היה קשה לי, אני כן בן אדם אמיץ ואני כן הקרא את זה למרות שזה נושא כואב לי מידי ומעלה לי את הדמעות, אבל אני צריכה מידה מסויימת של הכנה נפשית כדי לקרוא בנושא הזה, אל תכעסי עלי טוב? אני מבטיחה שאני אקרא כול פעם קצת ולעט לעט. הא.. אני כבר צופה שהסיפור הזה יכנס ישר ללב שלי ויחטט בפצעים הכי כואבים ועמוקים שלי, תביני שבשבילי יותר מי כול אחד אחר יהיה מאוד קשה לקרוא את הסיפור הזה, אבל אני לא פחדנית אני אקרא רק יותר מאוחר.

נ.ב אני ממש ממש מקווה שהצלחת איך שהו למצוא מקום לסלוח לי על מה שאמרתי לך אז, באמת אני חוזרת ואומרת סליחה ומתפללת שתמצאי מקום בלב לסלוח. שיהיה לך יום מושלם ושהלוקים הגדול ישמור אותך בכול ואיתן לך הצלחות רבות ושמחה

30/01/2015 10:27

תודה חח ועל מה אני אמורה לכעוס? למה את בדיוק מבקשת סליחה?
את יכולה לקרוא את הסיפור מתי שבא לך, וזה טוב שאת מתחברת איתו.
אם הסיפור נוגע בך באופן קשה מדי ואת מרגישה שלא באלך לקרוא,
זה לא בעיה. אהבתי את זה שאת ממשיכה לקרוא למרות הכול.
נדבר…

30/01/2015 10:45

אין בעיה, תודה על הבנה, ואני חושבת שאני אקרא עכשיו בכול זאת את הפרק הראשון ואתן לך בקורת, מקווה שאצליח

30/01/2015 11:02

ההתחלה הייתה מובנת אחר יותר מידי ארוכה וזה שיעמם.. האמצע היה אמין והיה באמת מדהים לקריאה, הרגעש לי כל כך אמיתי.. אבל הפיסקה האחרונה הרגישה כאילו ביטלת את כל הרגע הטרגי שהיה עכשיו. אם תצליחי להיכנס לראש של ילד מוכה את תצליחי לכתוב מה באמת היה קורה.

30/01/2015 11:28

אני קוראת והמשקפיים שלי מתמלאות עדים מרוב הדמעות שאני מנסה לעצור, איוורי זה סיפור קשה לי במיוחד כי אני כול כך מכירה את המצב הזה שאני לא יכולה על אף שאני תמיד רגילה להחזיק את הדמעות אני לא יכולה כשאני קוראת את הסיפור שלך, זה כמו איזה השתקפות מטורפת ומתומצתת למה שקורה לי בחיים מאז שאני ילדה ועד היום, אפילו על הקטע של המשפחות בחלון קלעת!, אני זוכרת את עצמי תמיד בוכה בלב שאני רואה משפחות שבורות, ותמיד מתה מי
קינאה שאני רואה משפחות מאושרות. אם מישהו יבוא ויומר לך שאת מגזימה או משהו שאין דברים כאלה במציאות, אל תקשיבי לו, מי שלא עבר דבר דומה לזה או ממש כמו שזה יכול באדישות ובחצי צחוק לומר לך שאת מגזימה ויותר מידי דרמתית, אבל שיקפוץ לך! סליחה על הביטוי כול כך חסר רגישות איך אתה יכול לקבוע מה דרמתי מידי ומה לא אם לא עברת דבר כזה או דומה לזה מעולם!?, לכן שוב פעם התעצבנתי על אנדריאנה, היא לא מכירה את המצב מי קרוב אז מאפו הזכות לאגיד לך אם האכלת בכפית או שלא, לדעתי איך שכתבת את זה, זה היה כול כך אמיתי וכול כך חזק, שזה ממש אבל ממש קשה לי לקרוא, כי גם לי יש באיזה שהו מקום חיים דומים לאלה את קלעת בול על כול דבר ודבר, המשפחות בחלון, הכאב בלב שגדול מין הכאב של הגוף, השנאה בעיניים הכעס הכו חזק שזה יכול להבעיל לרגע כמו אש ששורפת, הנרקיסיטיות החולנית של האב שדואג רק לעצמו ואת הילדים שלו זורק לזבל, השליטה ללא עוררין באם החלשה ומסכנה שמאפשרת לחיים הסיוטיים האלה להתקיים עליה ועל הבנות שלה, וכן לדעתי גם זו אכזריות, החלישות של האם לא לעמוד נגד! לא לעשות מה שצריך כדי להפסיק את זה זו גם אכזריות מי סוג שונה של האם כלפי הדבר שאמור להיות לה היקר בעולם הבנות שלה, רק דבר אחד שונה מהתחושות שלי רק דבר אחד שפשוט בא לי לפכות יותר בגלל זה וזה שלי לעומת איב לא הייתה ואין אחות כזו שחוווה את אותו דבר ונמצאת שם תמיד לעבור את זה ביחד עם אחותה התאומה נפשה התאומה, לי כן יש אח קטן יותר והוא אכן עובר דברים דומים למה שאני עוברת אבל מקבל את זה אחרת במקום לעבור את זה ביחד הוא מסתגר ואני מסתגרת, והרבה נודדת הרבה מחפשת ולומדת מי תוך הכאב הזה על עובדות החיים על שליטה עצמית על מה שאני לא רוצה לחלוטין להיות ואיך אני הופכת את עצמי לחלוטין מהם, אני כנירא שחשפתי את עצמי כאן קצת יותר מידי, אבל הסיפור שלך דורש את זה, אני לא יודעת מאפו שאבת את הרעיון לסיפור הכול כך .. לא יודעת איך להגדיר כאילו לקחת משקפת מיוחדת והסתכלת על חיי וכתבת על פי זה סיפור כו.. דומה קצת יותר מוקצן קצת יותר מתומצת אבל בעיקרון אותו דבר, אין לי מושג איך עשית זאת, אבל לקרוא את הסיפור שלך זה בשבילי מבחן, נירא אם אוכל להתמודד איתו.

30/01/2015 11:37

וואו!! זה מדהים! אני בניגוד לכמה תגובות כאן, מאוד אהבתי את ההתחלה.. הסוף משאיר טעם של עוד והשפה מאוד גבוהה! ממש הרגשתי שאני חלק מהסיפור.. את מוכשרת!
כל כך אהבתי! ♥ -5-

09/02/2015 20:17

טוב אז התחלתי לקרוא, כמו שהמלצת לי והאמת היא שאין לי ממש ביקורת על זה.
אני אוהבת את הכתיבה שלך, הרגשתי כאילו הייתי שם, אבל כמו שאדריאנה אמרה, את כן ״האכלת בכפית״ קצת יותר מדי.
בכל זאת אהבתי

09/02/2015 23:58

תודה. אשמח אם תקראי את פרק חמש, למרות שיש עוד פרקים באמצע וגם את פרק שש, הכי אהבתי מכל הקטעים ומכל הסיפורים שלי באתר את הפרק החמישי בסיפור הזה. וכל מי שקרא את הסיפור אמר שהוא הכי טוב מבין הפרקים האחרים של הסיפור… אז אשמח אם תקראי אותו.

10/02/2015 00:00

קראתי רק חלק מהתגובות פה (הקצרות שבניהן) ואני לעומת חלק אהבתי והזדעזעתי.
עשית לי צמרמורות בגוף, זה כתוב ממש טוב אבל מה שכתוב עצמו פשוט מזעזע.
אני אעבור עכשיו לפרק השני ואעצור שם כי אני פשוט לא מסוגלת יותר עם דברים רעים (אעצור להיום).
את כותבת בצורה מדהימה!
+5

10/02/2015 18:24

וואו זה היה מדהים ;(
וכל כך עצוב :( אני לא סופרת אז אני מצטערת שאני לא יכולה לתת לך ביקורת מקצועית. רק להגיד שאהבתי את זה

10/02/2015 22:45

ואווו אני כבר מתה לקרוא את ההמשך! אני הולכת עכשיו לאיזה שעה גג שעה וחצי וכשאני אחזור אני אמשיך לקרוא! אני במתחחח!!

12/02/2015 19:12
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך