טעות או מזל?- פרק 14

פקחתי את עיניי לאט לאט, הרגשתי זוג ידיים גבריות עוטפות את גופי בחוזקה. סובבתי את ראשי בכדי לראות מי זה. יקיר שכב לצידי, עיניו היו עצומות והריח שלו הורגש בכל האיזור מסביבנו. הייתי נורא מבולבלת ולפתע הרגשתי כאב חד בראש, בצד שמאל.
העברתי את ידי באזור הכואב, הוא היה נפוח. מה קרה לי אתמול? למה יקיר ישן איתי?מה קורה פה?
הרמתי את ידיו בעדינות מגופי והנחתי אותן על ידו.
קמתי מהמיטה וגיליתי שאני לבושה רק בחולצה ארוכה לבנה ותחתון. התחלתי להאדים מכעס ומבוכה. למה הוא חושב שהוא יכול לעשות מה שבא לו ועוד להחליף לי בגדים?רגע…שכבנו?
"יקיר", צעקתי את שמו בכעס ועיניו נפקחו במהירות ובהלה.
הוא הביט בפניי ואז ישירות ירד אל פלג גופי התחתון ולא הצליח להסיט את עיניו משם. התיישבתי על הריצפה ושמתי את ידיי על המיטה.
"אנחנו…אתמול אמ..שכבנו?", שאלתי והרגשתי את לחיי מאדימות.
"לא, מה אני נראה לך…", הוא לא סיים את המשפט וקם מהמיטה במהירות.
"את בסדר?", הוא שאל והעביר את שתיי ידיו על כל פניו וחזר להביט בי.
"אתה…ראית את הצלקות", נזכרתי, הוא החליף לי את הבגדים וראה את מה שניסיתי להסתיר כל הזמן. את הצלקות המכוערות שנשארו לנצח על גופי.
"סול…את לא זוכרת מה קרה לך אתמול?", הוא שאל לאחר שכרע ברך מולי והיה בגובה עיניי.
"ל…לא", מה קרה לי אתמול ולמה כואב לי ככה הראש?והיכן אני נמצאת?רק עכשיו קלטתי שאנחנו לא בבית.
"תלכי לשטוף פנים…אני אסביר לך אחר כך", הוא אמר בטון רגוע, מה שלא אופייני לו בכלל.
"אפשר רק מכנס או..משהו ללבוש?", הוא הנהן וקם לעבר הארון שהיה צמוד לקיר על יד הדלת.
הוא פתח אותו והוציא משם מכנס שחור ארוך שנראה חמש מידות מעליי.
"תודה", אמרתי בחיוך והוא יצא מהחדר.
לאחר שהתלבשתי, יצאתי מהחדר וגיליתי שאני נמצאת בדירה זרה לגמרי.
המשכתי ללכת במסדרון עד שהגעתי למקלחת. שטפתי את פניי וצחצחתי את שיניי עם האצבע.
אחרי שסיימתי הלכתי לסלון.
הדירה הייתה דיי קטנה וכמעט ריקה מחפצים.
"של מי הדירה הזאת?", שאלתי את יקיר שישב במטבח ושתי כוסות שהעלו אדים היו מונחות על השולחן.
"של חבר", הוא ענה.
התיישבתי על ידו. הוא הביט בי שוב במבט המסתורי שלו, חיכיתי שיתחיל לדבר.
"אתמול, עברתי עם הרכב במקרה ליד הבית קפה שאת עובדת בו וראיתי שאת נאבקת בגבר שניסה למשוך אותך לאיזו סימטה. הוא נתן לך מכה חזקה בראש והתעלפת. יצאתי מהרכב ו…תפסתי אותו בזמן. נתתי לו מכות עד שהוא כבר כמעט איבד את ההכרה. הרמתי אותך והבאתי אותך לפה, לא יכולתי להחזיר אותך ככה הביתה, היו שואלים יותר מידי שאלות", הוא אמר והייתי קצת מופתעת שאני לא זוכרת את כל זה ומזה שהציל אותי.
"תודה אני…תודה", אמרתי והשפלתי את מבטי.
הוא לא ענה ולגם מהקפה שלו.
"מי זה היה?", מלמלתי לעצמי.
"לא יודע, אבל מה שכן הוא בן של זונה", הוא התעצבן ופתאום הרגשתי שאיכפת לו ממני, שהוא דואג לי.
"איך אני אעבוד ערבים עכשיו?", שאלתי, אני מפחדת עכשיו, הוא יוכל לחזור ולסיים את מה שלא הצליח לעשות אתמול.
"אני אחזיר אותך כל הזמן", שוב הוא הצליח להפתיע אותי, הוא שוב דואג לי.
"תודה, זה לא מובן מאליו", אמרתי ומבטו היה אדיש ואי אפשר היה להבין על מה הוא חושב, מה הוא מרגיש.
"היום את עובדת?", הוא שאל ונדתי את ראשי לשלילה.
"מאיפה אנחנו מכירים?", העזתי לשאול, חשבתי שאולי בגלל כל מה קרה, הוא יסכים להגיד לי.
"תפסיקי, את יודעת שאני לא אגיד", הוא אמר. הוא הניח את הכוס על השולחן וקם מהכיסא. הנחתי את ידי על ידו אך הוא העיף אותה בחוזקה ממנו. נרתע מהמגע שלי.
קמתי וסובבתי אותו בכוח לכיווני.
"אולי תפסיק עם זה כבר", צעקתי ולסתו התקשחה וזזה מצד לצד, הוא כעס.
"סול, זה שהצלתי אותך לא אומר שאני אתחיל להגיד לך דברים", הוא הסביר בשקט מאיים למדי.
"אין, אתה פשוט בלתי מוסבר", התעצבנתי והתחלתי להתקדם לכיוון החדר שבו ישנו.
נשכבתי על המיטה ויקיר נכנס בדיוק לחדר.
הוא נשכב מעליי, גרם לגופי צמרמורת.
עיניו השחורות כלאו אותי לתוכן ולא יכולתי להגיד דבר.
"את תשנאי אותי אם אני אגיד", הוא כמעט לחש והעביר את ידו בשיערי החום. בלעתי את רוקי, התרגשתי מהסיטואציה, מזה שהוא שוכב עלי עכשיו ומעביר את ידו הגדולה בשיערי.
"אני לא…בבקשה", התחננתי בשקט. עיניו הוסטו משיערי והביט בעיניי. עמוק בתוכן.
גופו התרומם בבת אחת מגופי ושוב הוא בורח, כל הזמן זה מה שהוא יודע לעשות. מה שהכי קל לו לעשות.