טעות או מזל? – פרק 35

התיישבנו כולנו מסביב לשולחן האוכל, ההרגשה הייתה מתוחה, לפחות מהצד שלי. אני חושבת שגם מהצד של יקיר, הוא לא הפסיק להביט בי עם המבט המסוקרן שלו וגרם לי להעיף לא מעט מבטים לעברו.
"נו…איך את מרגישה יעל?", שושנה שאלה בהתרגשות שנראתה על פניה.
"בסדר, מוזר בעיקר, אבל אני מאושרת", היא אמרה עם החיוך המעצבן שלה והחליקה את ידה על בטנה השטוחה. יקיר לא השתתף בשיחה כל כך ומבטו הקודר נח על פניי ללא הרף. מה עובר עליו?למה הוא מצליח בכל פעם לבלבל אותי ככה?
"יקיר", אוריה קטעה את רצף מבטיו בי והסיט את המבט לעברה.
"אתם באמת עוברים לגור כאן לתמיד?", היא שאלה וגמעתי את רוקי, לא רציתי להפנים שזה באמת נכון שאצטרך להתמודד עמו כל יום מחדש. נאנחתי בשקט וקמתי מהכיסא. לא יכולתי יותר לשבת כאן ולהיות צבועה.
"את שוב לא רעבה?מה עובר עליך?את לא אוכלת כמו שצריך בזמן האחרון", שושנה אמרה בדאגה והביטה בי במבט עצוב.
"אני בסדר…אני פשוט לא מרגישה כל כך…טוב", שיקרתי והצמדתי את הכיסא עם רגלי לשולחן לקחתי את הצלחת אל המטבח וכיסיתי אותה עם ניילון נצמד והנחתי על השיש.
צעדתי לעבר חדרי ונטלתי מהשידת מראה את המסרק שלי והתחלתי להבריש את שיערי שעדיין נשאר רטוב מהמקלחת שעשיתי לפניי חצי שעה.
"לעזאזל עם החיים האלה", מלמלתי בשקט והבטתי על ההשתקפות שלי דרך המראה. באמת רזיתי, אני לא רוצה להיות ההומלסית הצנומה והחיוורת שהייתי. אני רוצה להיראות כמו בן אדם נורמלי.
סיימתי להבריש את שיערי שכבר מגיע עד גבי התחתון שהתחיל לשעמם אותי כבר. חשבתי אולי להסתפר קארה, זה ממש יתאים לי.
צליל הודעה נשמע מהנייד שלי, פתחתי את המסך, זה לירן.
'את חייבת להגיד לי מה הלך אתמול כי אני לא זוכר שום דבר', חייכתי לעצמי, אני מטורפת על לירן. הוא מצחיק אותי כשהוא שיכור.
'בוא אלי, אני אסביר לך בדיוק מה הלך אתמול י'שיכור חמוד',
'דביר אמור לבוא אלי עוד מעט, רוצה לבוא את?'.
'לא יודעת…הוא קשוח מידי'
'הוא תמיד כזה, בואי אל תדאגי'
'בסדר, מתלבשת ובאה'
'מחכה בונבון'. בונבון?מה עובר על הבן אדם.
הנחתי בחזרה את הנייד על השידה וצעדתי לעבר הארון, פתחתי אותו והוצאתי שמלה אדומה קצרצרה וקיצית המתאימה למזג האוויר השרעבי.
התלבשתי ויצאתי מהחדר.
"אני אצל לירן, אני אבוא מאוחר יותר", יידעתי אותם ופתחתי את הדלת.
"רוצה שאסיע אותך אליו?", שושנה קמה מהכיסא וחיכתה לתשובה.
"זה בסדר, אני נוסעת במונית", אמרתי ויקיר פתאום קם מהכיסא.
"אני אקח אותה", אוי לא. רק זה מה שחסר לי עכשיו.
"לא, אני אסע במונית", התעקשתי.
"תחכי לי בחוץ", פקד עלי, חוצפן. נאנחתי ויצאתי מהבית.
***
"אולי תיסע כמו בן אדם ולא כמו עבריין!", צעקתי בזעם. הוא לא התייחס ונשאר רציני. כועס ועצבני.
"את יוצאת איתו?", הוא שאל, הפנתי את מבטי אליו. הוא עצר את הרכב בצד הכביש ודומם מנוע.
"מה נראה לך שאתה עושה?!", צעקתי עליו והוא הספיק לנעול את הדלתות לפני שאנסה לצאת מהרכב. מה שבאמת תכננתי לעשות. שילבתי את ידיי בכעס וחיכיתי שיגיד משהו.
"תעני לי, את יוצאת איתו?",הוא חזר על השאלה, חושב שמגיע לו לדעת הכל. אין לתאר את החוצפה של הבן אדם הזה.
"לא, אבל יש מישהו אחר…חבר שלו. גבר כזה, לא פחדן. יודע מה הוא רוצה מעצמו שאותו אני הולכת לפגוש אצלו", ירקתי את כל השקרים האלו החוצה לעברו. פניו התעקמו ונראו זועפות. הוא הכה עם ידו על ההגה והזכיר לי את הימים שלנו של לפני ארבע שנים. את היקיר העצבני שלא שולט על כעסיו.
"למה את עושה את זה?למה את גורמת לי להתעצבן ולהפוך למפלצת שהייתי פעם?", הוא התנשם בכבדות, הדמעות איימו לרדת והפעלתי את כל המאמצים כדי שלא ירדו ויחשפו את החולשה שלי אליו.
"יקיר…יש לך אישה בבית, אישה בהריון. האישה שאתה הולך לשאת לאישה, למה אתה כל פעם פותח את הסיפור שלנו?", הפעם הדמעות ירדו, הוא ניגב את הדמעות עם אגודלו ורעדתי מהמגע הנעים שלו.
"אני אוהב אותך סול…אני לא יכול להרפות ממך", הוא אמר בקול רועד וליבי החסיר פעימה ממה שאמר לי הרגע.
"אני אשתגע אם אני אראה שגבר אחר יגע בך ויאהב אותך במקומי", הוא הוסיף, כל כך רציתי לקפוץ עליו עכשיו ולהפשיט אותו, לעשות איתו אהבה.
"תפסיק להגיד לי את כל זה…אתה פוגע בי", יבבתי בבכי חלוש. הוא עצם את עיניו ונעל את לסתו וידיו התאגרפו.
הוא התניע שוב את הרכב והחל לנסוע.
אחרי נסיעה של עשר דקות שעברה בשתיקה, הוא עצר את הרכב ושיחרר את הנעילה של הדלתות.
"תודה", הודתי לו ויצאתי מהרכב, הוא נסע, ואני התיישבתי על הספסל על יד ביתו.
בכיתי, הוצאתי את כל המועקה החוצה דרך הבכי המר. כאב לי הלב, כאב לי כל הגוף.
למה החיים שלי לא לצידי?הנה שוב הרצון לסיים אותם, לסיים את הכאב ולשחרר את המטען שמלווה אותי כבר שנים.
"למה את בוכה?", שמעתי קול עמוק ועבה אומר לי מאחוריי גבי.
ניגבתי את דמעותיי הרבות מהפנים וסובבתי את ראשי לאחור. דביר.
הוא עקף את הספסל והתיישב על ידי. הוא פיסק את רגליו והניח את ידיו על ברכיו.
"סתם…עזוב", אמרתי בקול שרעד עדיין מהבכי.
"אף אחד לא בוכה סתם", הוא אמר בטון הקשוח שלו, הביט על האופק ולא בי.
"כן, אני לא כל כך רוצה לדבר על זה, אין טעם", אמרתי, כמעט לחשתי.
"תודה", הוספתי. הוא שתק והמשיך להביט על האופק. ישב על ידי, עד שנרגעתי.
"שנעלה?", שאלתי, הוא קם מהספסל ואני צעדתי אחריו לעבר ביתו של לירן.

__________

פרק גרוע, מצטערת, יש לי קצת מחסום.
כנראה שהפרק הבא יעלה כשאחזור לעצמי.
אני מודה לכן על התגובות מהפרק הקודם!
אוהבת ומעריכה בלי סוף!
אשמח אם מישהי תוכל לעזור לי עם המחסום ואפילו שתציעה רעיונות להמשך הסיפור,תמיד טוב לדעת עוד כיוונים:)